בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

השפלה כדרך חיים

לדעתי איין לאדם ה״נורמטיבי ״ הבנה מהו העונג בלהיות מושפל . התחושה הזו בבטן ובעצם בכל שריר ונים שמגיעה רק לאחר שאתה מביט באושר מהול בפחד ברגליים של הגבירה כשאתה כנוע על הארץ. הידע שלך ובעיקר שלה שמרגע זה אתה שייך לה ורק לה . התחושה שלך כשאתה עירום מול אישה שיודעת בדיוק מה אתה צריך .ולך איין מוסג מה מצפה לך, היא התחושה המושלמת בעניי . וכמו אלכוהול או סמים טובים אתה מכור לזה . ולזה אני אוהב להיות מכור . יש בי עצבות מסויימת כשאני חושב על כלל הגברים שמפסידים את האושר הזה . הניצחון של הנפש על הגוף יום יום שעה שעה היא ממכרת . כל נגיעה קלה כאכזרית שלה בך מעבירה בך רטט מושלם . והפסיגה היא ההשפלה המילולית , לא יכול להיות מצב של השפלה פיזית בלי ההשפלה המילולית , היא זו שמקטינה אותך ולא חשוב מה אתה עודה בחיים מחוץ לחדר או הבית , ולא חשוב כמה אתה חזק או קשוח . מול הרגליים שלה אתה אפס שממתין ככלבלב לכל מילה או נגיעה או פקודה . וזה מהות החיים שלי .
לפני 4 שנים. 27 באפריל 2020 בשעה 4:07

כדור שלישי אני יודע שיום השואה הוא קשוח,

וכמובן מצלצל לסבתא , ועצוב לנו יחד  . אבל אצלי זה גם ציון דרך עוד ליום שמוביל לאחד הימים הקשים לי ביותר 

אני ממש סופר מצאת יום השואה עד ליום שבאמת מפרק אותי  

וקשה לי בו מאוד .

אולי כי זה קרוב לי פיזית ,

וכמו לכולם גם לי היו חברים ש...

וכשהיום הזה מגיע כל שנה אני נכנס בתוך עצמי , אני מסיר את החומות שאני בונה סביב זיכרון החברים ונותן לסכר לפרוץ . לא תמיד הפריצה היא בדמעות , לרוב זה הרגש הסוער שפורץ החוצה , הזיכרון שנושף לי בעורף ואומר ״ אתה עדיין זוכר אותנו ?״ 

אז כן אני זוכר ואני לא אשכך אבל עדיין בכל השנה אמי זוכר מעט , ואז מגיע יום השואה וסבתא ושוב זה מתחיל , סופר את הימים ליום הזיכרון וממתין לנזיפה /נזיפה בעורף זו שתשאל ״זוכר ?״ ואני אגיד שכן 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י