כבר לא,

אז מה קורה לאדם, או בת אדם, ביום שאחרי העולם שכאן?

קוראים לזה תובנות, אם אינני טועה.

השכנוע העצמי שהיה לי,

איזה מילים, כמה מילים? בשביל לספר לעצמי בולשיט

בכל אחד מאיתנו יש קצת מהסאדו וקצת מהמאזו, לפעמים הקצת הזה הוא הרבה, לפעמים הוא פחות

בדיוק כמו שיש בכל אחד מאיתנו טוב או רע, והבנה, הבנה של המשמעות

(כן, אני יודעת שההבנה הזאת לא ממש מובנת אצל כולם באותה המידה, באותו האופן ובלה בלה בלה)

אלא ש,

היום אני יודעת

כאן זה מתחיל, וכאן זה גם מסתיים.

בדס"מ הוא לא דרך חיים (צר לי אם מישהו נפגע)

זה רק הקיצון של האגו, שמבקש עכשיו ליטוף.

בדס"מ הוא גם לא משחקי מיטה

זה רק הגוף, שמבקש ליטוף.

בדס"מ הוא פשוט. מילה נוספת (אולי נרדפת) לאגו, איד וסופר אגו.

זה יקרה, או יותר נכון... לא יקרה. הזהב הופך לאפר.
אז, תודה כלובי. למרות הקיטורים והנפילת, צריך לזכור שאתה עסק כלכלי, וכאחד שכזה, אני חושבת שאתה באמת עושה מעל ומעבר וברגישות ראויה לציון. תודה לאנשים והנשים הנפלאים שהכרתי כאן, לאלו שנכנסו לי ללב ולנשמה. אלו שבחרו לצעוד איתי במסע החיים. תודה לכל אלו שעוד זוכרים את הימים היפים של הבלוג, שטרחו ועקבו אחרי הפרסומים ולפעמים אפילו הגיבו.
תודה לאל שאני נפטרת מקבוצה בלתי נגמרת של אנשים שלטעמי האישי להם ולמונח "אנושות או אנושיות" אין ולו דבר במשותף, קבוצה לא קטנה של אנשים שהייתי מאוד שמחה לו מעולם לא שמעתי על קיומם. תודה ליקום על שהביאני לזמן הזה שבו הבלוג הזה ישכח, סוף סוף, מלב נפש חיה.