זיונים ושאר ירקות

מבולבלת, קשה לי לנשום. איפה המעליות כאן? אני לא רגילה לבתי מלון. לא רגילה למפגשים כאלה. לא ככה. אני מוצאת את המעליות בלי עזרה, לוחצת על הכפתור לקומה 14. שנייה לפני שהדלתות נסגרות לגמרי מישהו נכנס למעלית. גבר נאה, לבוש חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה כחולה כמו העיניים שלו. המעלית עולה בשקט וביעילות לקומה המיועדת. הוא בוחן אותי במבטיו. אני רועדת, מקווה שלא שם לב. הלב שלי פועם כל כך חזק שהחזה שלי קופץ יחד איתו. רק שלא יחשוב שיש לי פצצה בתיק, בגלל התיקתוק הזה. קומה 14, אני יוצאת. הוא אחרי. מוצאת את השלט המורה על מיקום החדר והולכת במסדרון המנוכר עד סופו. החדר האחרון, הדלת פונה לכיוון המסדרון. כשהיא פתוחה כל מי שחולף כאן יכול להציץ פנימה. אני מעבירה את הכרטיס והדלת נפתחת בציפצוף דק. סוגרת אותה אחרי. נשארו לי 5 דקות. מסירה את בגדי בזריזות, מקפלת ומניחה על הכיסא שליד הדלת. נעלי עקב זהובות ממתינות לי. מתאימות בדיוק למידתי. העקב גבוה, מאוד גבוה. ודקיק כמו מקרוני משובח במיוחד. דקיק, ארוך וזהוב. אני מדדה עליהם וכמעט שוכחת לכרוך הצעיף כפי שהורה לי. רק כמעט. הדלת נותרת פתוחה כדי סדק. חריץ האור הבוקע מן החדר בודאי ניכר במסדרון האפלולי.
עונדת את הקולר, מסובבת כך שהרצועה מטלטלת על גבי, כפי שיודעת שירצה שתהיה. דקה. אני יורדת על ברכי על השטיח העבה, הרך. מניחה כפות ידי ומעבירה את משקל גופי אליהן. אני על 4, רצועת הקולר מלטפת את ישבני, המופנה אל הדלת. ממתינה. מתפללת בשקט שלא יופיע בדלת אורח לא קרוא, חדרנית חרוצה, או השד יודע מה. עמוק בפנים אני מודעת לעובדה שאולי דווקא אני מתפללת שכן...