חלומות בהקיץ

הערב שוב כהרגלי עליתי להפרד מהשמש בהרים,
מקום קסום במלוא מובן המילה, מי שזכה והיה שם יודע,
לא הרבה מגיעים לשם, מקומיים לעיתים רחוקות, אורחים של מקומיים לעיתים נדירות,
טוב זה לא בדיוק הרים אלא גבעות חוורים מחורצות נקיקים, ומשובצות אבנים, מקום מדהיםםם.

אחד הדברים ששמתי אליהם לב שם, בהרים, הוא הנטייה והרצון של בני האדם להטביע את חותמם,
ורובם של אלה שכן מבקרים בהרים יסדרו להם אבנים הפזורות פה ושם, יכתבו את שמם,
או סתם משפט שעולה בדעתם, יציירו ציור, ישאירו סימן.

משום מה זה הפריע לי, אבל אפילו יותר מזה, הפריע לי שזה מפריע לי,
ומה פתאום אכפת לי מה עושים? שיסדרו את האבנים איך שהם רוצים, מה זה ענייני?
לא מעט זמן אני חי עם התחושה המנוגדת הזאת בעצמי, למדתי לחיות איתה,
הבנתי שזה לא צריך להפריע לי, אבל גם קיבלתי את העובדה שזה עדיין מפריע,
היום סוף סוף הבנתי למה זה מפריע לי.

קצרה היריעה מלתאר את נפלאות המראות בהרים, דמיינו אינספור נקיקים וואדיות,
אותם עוטפות אינספור גבעות, ואתם הולכים על שביל שבאחת מהן, והכל כאילו נפגש ונפרד,
וכלום לא ברור, ולכל גבעה גוון משלה, ולכל ואדי אופי משלו, ולכל צעד רגש משלו,
ובהגיענו לפלטו, שבחלק העליון של ההרים, נגלה לעינינו המראה מאופק לאופק,
עוצר את נשימתנו. שם גם ראיתי את השריד האחרון של ביקור אנושי, כתובת אבנים נוספת.

מילה אחת הייתה שם, שלמות, מילה כל כך מדוייקת, שמתארת באופן מופלא,
את מה שנגלה לעינינו, ההרים זה באמת שלמות, חוסר הסדר המוחלט, תורת הכאוס על מלא,
פתאום הבנתי, המילה הקטנה הזאת הרשומה באבנים, הכניסה פתאום סדר למקום,
ובאותו רגע אבדה השלמות של התוהו, כמה אירוני שדווקא תאור המצב מבטל אותו,
ואת ההרים אני מחפש בשלמותם, ולכן זה הפריע לי

היום הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי כשהתיישבתי ליד השלמות והשלכתי אותה לואדי,
אבן אחרי אבן