חלומות בהקיץ

כשגדלתי כילד צעיר בבית יהודי, חונכתי על ערכי הדת היהודית וחכמתה הרבה, אחת המצוות שאני זוכר היא לקט שכחה ופאה, או מעשר, שניתנים או מושארים לעניים על מנת לספק את צרכיהם הדלים. מצווה זו נראתה בעיניי אז כראויה, מעידה על גדולתה של הדת האוחזת בה, חכמתה ודאגתה לכלל בני עמה. מי שמכיר אותי יכול לחשוב בוודאי שאני רחוק מדתם של היהודים, לא משנה אם זה נכון או לא, מצוות המעשר היא עדיין מצווה שאני שמח לקיים, וגאה לראותה כחלק מדרך חיי.
בראיית עולמי הנוכחית אהיה יצור חי אנושי, בנה של האדמה, ולה ילדים רבים מספור, ובראיה זו אני מבין כי העניים האמיתיים הם שאר בעלי החיים, אלה שאינם בני אדם וזכותם על הארץ ניטלה מהם, החיות שמקיפות אותנו מכל עבר שלא יכולות להחזיק רכוש או קניין, ואינן זוכות אפילו להתייחסות בחוקיו המוסריים של האדם, אדון הארץ, בעל הבית של הכדור.
היום פוררתי לחם יבש לציפורים בחצר, שכן עניי עירי קודמים, והתיישבתי בחסות השמש להביט בהן. חשבתי על הטייקונים, אלה שמנהלים את העולם דרך הכלכלה, עושקים את האדם הפשוט על מנת להרוויח יותר ויותר, הופכים אותו לעבד כלכלי, בורג מתפקד במכונת החומר המשומנת בכסף. למרות שזה נשמע נורא, לא יכולתי שלא לחייך בליבי במחשבה על כך שהצרות האלה הן צרות של עשירים, לאלה שאני רואה כעניים אין תוכניות בישול, הן טסות לכל פירור יבש שנקרה בדרכן, בולעות אותו ברעב והוא טעים להן מכל.