בעברו, תא בודד היה מכור לריגושים. כל דבר חדש ריגש אותו (נו טוב, כמעט כל דבר חדש). היו לו אמביציות, רצונות ובעיקר הכוחות לנסות ולממש אותן. לא פעם הוא מצא עצמו נכנס לרכב (וחייב להודות שלא תמיד במצב לנהוג), אפילו בשעות הקטנות של הלילה ונוסע גם לקצוות הרחוקות של הארץ בשביל עוד חוויה.
בדרך לחוויה, לעולם היו צבעים. העצים היו ירוקים, השמים כחולים/שחורים בהתאם לשעה, השקיעה צבעה לעיתים את העולם באדום ארגמני שנגע בכל נימי גופו והזריחה צבעה את העולם בצהוב שהבהיר ככל שהיא התקדמה, עד שהפכה ללבן שסימל את בואו של יום חדש שטומן בחובו אין ספור אפשרויות חדשות.
כל זה היה בעבר. היום, העולם אפור, העצים אפורים, השמיים אפורים. השקיעה האפורה רק אומרת שהיום הסתיים ומחר (כנראה) יהיה עוד אחד חסר משמעות כמו היום. על הזריחה, תא בודד ויותר מזמן, יש לו עדיין רצונות (יותר בגדר של פנטזיה) אבל ללא משמעות אמיתית ולכן, אין טעם להתאמץ.
תא בודד - מתככה מרגע לרגע