פססססטטט, אלחש לך סוד... (בתנאי שבאמת אינך מקשיב)
שם, בחדרון הקפוא, החשוך, העלוב....
עת החפצת אותי לעיניי כל בתרועה רמה...
בה בעת שפיללתי כי האדמה תפער לועה ותבלענו באבחה,
בעודי מזדעקת בקול ענות חלושה,
בה בעת....
היקום עצר מלכת. השמש מלאה פיה מים, הירח החסיר פעימה, ואני –
התרפקתי. על מוחצנותי שנכפתה עלי בניגוד לרצוני, על גאוותנותי אשר התחזתה לשלך....ועל יופיי שלי, אשר אנסת אותי בכאב לעטות....
והתענגתי. על הזכות שנפלה בחלקי, להציג לעולם את מה שהיתי רוצה להיות ואינני, לא כל שכן, - את מה שהנני ואינני רוצה להיות....
הצלף. הצלף בי עוד אל מול עיניים לוטשות. התמלא גאווה בעצמך ובי, למעני, למענך, למען שנינו, כי אין בנו גאווה שוות ערך אמת.
אכן,
הננו חכמים כל כך, יפים מכולם, יהירים ובצדק, יצריים כאלי האולימפוס, נשגבים מאלי האולימפוס - אנו מלכי העולם; גרנדיוזיים במידה המספקת כדי להיות ראויים – זה לזה.
לפני 14 שנים. 7 במרץ 2010 בשעה 19:44