פורקתall

תוהה אתה מדוע. מדוע הותרתי את הבלוג המטופש כך בעגמומיותו, כשהמציאות שבנינו אחרת. איך זה שאני מרשה למילים האחרונות, לפעור תהום כזו בין האושר העדין והפרטי שלנו, לבין הכאב שנזדעק ממני תמיד. עם כל הקשיחות שלך ושנאת הפומביות הטקסטואלית, אחרי הכל, צובט לך בפינה מוסתרת של הלב שאינני צועקת כלפי כולי עלמא, את הטוב שלנו.

אתה מבין, אתה מבקש ממני מבלי משים אולי את הדבר הכי קשה.

אתה מבקש ממני לוותר על העצבות שלי. על האפלוליות.על היאוש. על החרדה הקיומית. אתה מבקש ממני לוותר... על *הזהות* שלי... וזה מפחיד. כי מי אני ללא כסותי...ובכלל, תמיד חשבתי, שעצבות כל כך הרבה יותר יפה משמחה. ואת זה, את זה אתה רוצה לקחת לי?...

אז הנה. מבע אמון סופני אובדני מצידי. אני מוותרת. אני מוכנה להביט למציאות בעיניים ולומר לה – את באמת כבר לא כזו נוראית. ואני מוותרת על הזהות הבזויה והמוכרת כל כך, לטובת הלא נודע. אתה יודע, שהיא תבוא לעיתים לבקר. אבל קל יותר כל כך בשניים להדוף אותה.

אני מעיזה, כי אולי סוף סוף אני מבינה, מה באמת קורה, כשנפש משייכת נפש. איך זה באמת מרגיש... להרפות ולסמוך ולהתלות...

וזה לא קרה באמצעות מכות.
זה לא עבר דרך משחקי לכי לעבודה עם פלאג בתחת, דחפי אצבע חמש פעמים וסובבי פטמות פעמיים נגד סיבוב השעון.
זה לא כלל אילוף כלבות מקצועי.
זה לא נוצר עקב שימוש במניפולציות זולות או מתוחכמות.
זה לא התרחש דרך רמיסה וביטול עצמיות ורצונות.

ז-ה
ה-כ-ל
קרה,
בזכות
ה-ה-ת-מ-ס-ר-ו-ת.
ההתמסרות...ש-ל-ך....

אין לי אשליות מתוקות ורומנטיות. הקשיים יערמו והם כבר לפתחנו. צער עוד יתדפק, וכאב עוד יזדעק.
אבל החזרת לי את מה שחמק ממני שנים רבות,
את התקווה.
ונתת לי את שמעולם לא היה –
את הידיעה ההולכת ומופנמת,
שאני איני לבד.

ודע רק,
שגם לך מותר לך לבכות לפעמים. זה כבר לא מפחיד אותי. כבר לא דוחה אותי. זה אפילו ירגש אותי. אתה יודע, גם אני יכולה להיות חזקה בשבילך. בשביל שנינו.

בררר. חשוף לי פה ללא זהות. תחבק אותי ?:-)

שלך. כל כך שלך.

היאוש שהזדחל לו,
בעורמה,
בשקט מופתי, בדממה, בלא כל איוושה,
כמו נחש ארסי,
המתגלה עיתים,
רק אחר הנקישה,
היאוש הזה-
לבש צורה.


פשה הרקבון בקרבי.
הסכת ושמע,
את רחש הרימה, הרומסת כל חלקה טובה.

מוגלה אחזה בפצעיי.
הטה אפך והבחן,
בריח הצחנה, המחניקה כל חלקיק אויר לנשימה.

נטמעה הצחיחות בעוכריי ובנבכי נימיי.
שלח ידך וחוש,
בשיממונו של המדבר, השואב לשדו של כל אות קלוש של חי.

היאוש שהזדחל לו,
בבטחה,
בעוצמה גוברת, מעצים חתתו בהגביהו מעוף,
כמו גל אדיר,
המתנפץ עיתים,
רק בהגיעו לחוף,
היאוש הזה,

הותירני,
עירומה.



שיקרה השמש כשאמרה, שדברים טובים, קורים לא רק לאנשים אחרים.

אין יש מאין, כבר מצאו מלומדים ממני,
וחכמים אחרים גם ציינו,
שלוחמה בריק רק מעצימה את נוכחותו.

בנפש לפעמים יש חורים כה רבים, שגם אברו של השולט הגדול מכולם לא יוכל לסתום, וזו תמשיך ותזלוג דרכם עד לאפסיותיה המוחלטת, ואולי גם דרך החורים שאברו עוד יפער.

ולא, העובדה שחלקכם יודעים בדיוק על מה אני מדברת, ממש, אבל ממש לא מנחמת.

'שנים עשר גרגירים, לא פחות, בבקשה, האדס.
כי שבעה, מותירים נתיב מילוט נכבד'.

מי אמר,
שגן העדן,
אינו ישוב בשאול תחתית.

מרצפת חדרך הקפוא, כשמימייך נוטפים משערי הטמא, מביטה אל חלל האויר. אני רוצה לברוח. כי אני יודעת ש -
מקומי במיטת אפריון,
וילונות ארגמן,
ומצעים לבנים מלטפים של סאטן, מדיפים את פריחת הלילך,
בוקר מפציע מבעד לחלונות בוהקים ללא דופי,
אור מציף את החדר
ואותי גם.


כן, אבל,
ידוע ידעתי כי,
גם -
במיטת הנסיכות,
האפונה שבקרקעיתו של הלב - לי לא תתן מנוח;
היא תפצע ותקרע את בשרו החולה;
המוגלה תמגר ריחות הלילך, הריקבון את הסאטן יזהם,

והאור–
הוא יברח מפאת האימה
וממני גם.

ובשעה הזאת,
שמש, אתה במרכבת פלדה, ברחיפה מטה בשמיים,
כבר בין העננים
קרוב מספיק, כדי לשרוף
את העניים, האפסים, המתיימרים, והראשונה מביניהם - אותי
וגם אם כבר לא הכי גבוה בשמים,
עדיין
תמיד,
ובלי-די,

מעלי.

אני זקוקה לאגרוף שלך, הולם בפניי
כך שהעיניים יראו רק שחור לרגעים,
ואוכל את הראש להרכין והמבט להשפיל
וכדי שאדע,
שאנחנו אכן מתגשמים.

אני זקוקה לאגרוף שלך, ננעץ בפראות בלועי,
כדי להזכיר לי
שאתה ממש לא מפחד,
מהיכולת שלי לחרב בנשיכה,
כל מי שרק מעז להתקרב.

אני זקוקה לאגרוף שלך הולם בסרעפתי,
משבית יכולתי ללהג,
כדי שתלקחנה ממני המילים המיותרות, הגבוהות, הגאות, המסתבכות והמסבכות
אותן אלו,
שפשוט אינן מאפשרות.

אני זקוקה לאגרוף שלך, בועט בבטני האמצעית,
בדיוק מעל הקורקבן, כך, שאתקפל באחת בכאב,
כדי שיקל עלי להזכר,
עד כמה אתה חזק ממני. כל כך הרבה יותר חזק.

אני זקוקה לאגרוף שלך חודר אל בין רגליי, פולש ומתחפר ללא רחם
כדי לצרוב בי את ההכרה,
שגם בתוככי עצמי, אתה מצוי,
ואין, אין לי עוד מחבוא ממך.

אני זקוקה לאגרוף שלך
מפלח ישבני,
וחודר, עד הכי עמוק אל תוך נבכי האפלולית שלי
כדי להאמין,
שאינך חרד
ממה ששם קיים בפנים,
ושאתה יכול לשרוד
את הזוהמה הנוראה שבי.

אני זקוקה לאגרוף שלך
מכה בשצף קצף את כפות רגלי,
כך שסוף כל סוף לא אוכל לעמוד,
גאה ויהירה מולך
ויקל עלי לזחול, לרגליך, למרגלותיך, ואך רק על פי גחמותיך.

אני זקוקה לאגרוף שלך
חובט בעוצמה מדויקת על פיקת ברכי ומרסקה, רסיסים, רסיסים,
כדי שלא אוכל לברוח ממך,
כשם שאני תמיד עושה,
כשזה-מרגיש-מדי.

אני זקוקה לאגרוף שלך
משבר את פרקי אצבעות ידיי,
כדי שלא אוכל להכאיב לך,
כשהדם עולה לי לראש ומבעבע,
והעיניים מסתמאות מפחדים הזויים.

אני זקוקה לאגרוף שלך,
מרביץ,
כדי לחוש באכזריות שבך,
מועכת את האכזריות שבי;
כדי להפסיק את ירי המחשבות הנצחי,
ולהמירו בבכי מפרק מתמשך, שמרטיב מבפנים;
כדי להרגיש את גבולות גופי, כך שאדע סוף סוף שאני קיימת
כדי להתמקד בחיצוני ממני, כך שאוכל סוף סוף לשכוח שאני בכלל קיימת.

אני זקוקה לאגרוף שלך חובט, חובל, הולם, מכה, מרביץ, שובר, מפרק, פוצע, דורס, מועך, פולש, מכאיב, פוגע,
בכל פיסת בשר שעוד נותרה תלויה,
בחוזקה,
בעוצמה,
בטירוף,
באלימות,
במופרעות,
ברשעות,
בחמת זעם פושעת, משולחת רסן, הרסנית, רצחנית, בלתי סלחנית,
ובלי עוד ועוד הסברים, כך, בפשטות, ללא סיבה, ללא צידוק, תובנה ועכבות, ללא מוסר, גבולות ומוסרנות, וללא-כל-מעצורים.

אני זקוקה לאגרוף שלך,
כדי שתנחת עלי -

שלווה.

****

ואתה, למה אתה זקוק?

אני רוצה את הזרועות שלך, מלפפות כפיתון את גבי,
כך שהעיניים יראו רק שחור לרגעים
ואוכל את הראש להרכין על כתפך,
כדי שאפנים,
שאנחנו אכן מתחברים.

אני רוצה את הזרועות שלך, מחממות את עצם החזה שלי,
כדי שהמועקה החונקת תגווע, האויר יפלט בזרימה וללא השתנקות,
ותבקענה ממני המילים הרכות הפשוטות, הצוחקות, המדברות, אלו שצריכה היתי לומר, וכשלתי,
אותן מילים, אשר מאפשרות.

אני רוצה את הזרועות שלך מפרידות בין שתי רגליי,
מרגיעות את הנקודה הסינגולרית,
כמו אומרות לה,
"זה השקט, קטנטנה,
השקט שלפני המפץ הגדול, קומי עורי, די לישון".

אני רוצה את הזרועות שלך,
מפרידות בין פלחי ישבני,
מכינות אותו להתבהמות
כדי שהעוצמות הטמונות בי, יזלגו בריגוש ויצאו מקברן לחופשי.

אני רוצה את הזרועות שלך,
עוטפות ברוך את כפות רגלי, מעודדות,
כדי שסוף סוף אוכל למצוא את הכוח,
לעמוד ללא מורא מול העולם,
גאה, זקופה ובוטחת.

אני רוצה את הזרועות שלך,
מחבקות אותי בכוח,
כדי לחוש באנושיות שבך,
מחזירה לחיים את האנושיות שבי;
כדי להרפות מהאיסורים המושרשים המסרסים,
ולהמירם בשיגיונות ילדות והתבגרות מודחקים;
כדי להתוודע לתחושה של להיות בחיים,
כדי לחיות היום את שאתמול חלמתי ואת שמחר יגמר.

אני רוצה את הזרועות שלך –
מחבקות, עוטפות, מחממות, מנחמות, מלפפות, מתרפקות, אוחזות,
ברוך,
בעדנה,
בערגה,
בחיבה
ובחום אנושי, בלתי פשרני
ובלי עוד הסברים, כך בפשטות, ללא סיבה או צידוק, במלוא עוצמתך הרגשית, וללא-כל-מחסומים.

אני רוצה את הזרועות שלך,
כדי שתתחולל בי –

סערה.

***
ואתה, מה *אתה* רוצה?

כשיד רפאים לופתת את המעיים
ומצמידה אותם לגב
וזה מרגיש כמו אנורקסיה
למרות שזו בכלל בולימיה
זה סימן, ששוב נפער הבור –
החור השחור,
שמושך הכל חזק כל כך,
שאפילו את עצמו - אין לו ברירה אלא לבלוע.


ויש מי,
אשר נופלים כמו זבובים.
חללים,
בשדה הקרב, במלחמה שלי על עצמי;
נלכדים בגרביטציה אימתנית של ריק,
בחור השחור,
הבור ללא תחתית.

ורק לשמש
יש את המסה
ואת העצמה המספיקה
שלא להבלע,
אלא לבלוע.
אותי,
ואת החור הפעור והאין סופי שבי.

ופתאום, יד הרפאים שוב לא מהלכת עלי איימים.

ובשעה הזאת,
השמש כבר גבוה בשמיים
מעל העננים
מעל העניים
מעל האפסים
מעל המתיימרים,

ומעלי.