פורקתall

עכשיו שקט, כי נגמר הקרב. כל כך שקט, שניתן אפילו לגעת, באמת הצרופה בזהב.
אפשר להביט בטללי הבוקר שצנחו על דפנות הבועה האוטיסטית, מציירים בקלילות סיפור של שמש, השורפת ללא רחם את דפנות הבועה, ממוססת, חודרת, מחיה, משביתה.
עכשיו שקט, כי השלכתי את פיסות האנשים. כל כך שקט, שניתן סוף סוף להרגיש בחסרונו, של מי שרק הוא צריך להיות שם.
אפשר להריח את הפחד הניגר מדפנות הבועה האוטיסטית, המצולקת בפצעים שותתים, שלא ניתן לרפא, אבל ניתן אולי לחטא.

עכשיו שקט, ולכן אני יכולה,
להקשיב:

שמעתי את השמש אומרת, שדברים טובים, קורים לא רק לאנשים אחרים.

כשזה לא פה
וגם לא שם,
זה יכול להיות בשום מקום,
אבל לא תמיד,
לפעמים, זה הווה מבפנים.
ומאוד.
כן.

שחור כנף, וצחור בוהק המקור,
קורע עור התוף,
בהודעה -
שהטירוף,
כבר כאן, בפינה,
עורב.

ואני לא צריכה פסיכאדלים
וגם לא קוד של הספר,
רק מרפה,
והטירוף,
שהביא השליח של לוצי,
מתדפק על דלתות שפיותי.


טוק טוק, הוא שואל,
את בבית?
יקירי, חברי הותיק משכבר -
או שמא אויבי הנורא מכולם,
הפעם,
מבינים היטב שנינו,
לא סתם באת לשאול שוב לשלומי וללכת,
לא ולא.
הפעם הגעת,
כדי להשאר.

וכך טוב.

הדרך לגן עדן, עוברת, מסתבר, דרך שבעה מדורי גיהנום. לא שזה צריך להפחיד אותי, אני שצלחתי את ה"ויי ווש" לא מזמן, למרות, התחת האימתני. אבל בכל זאת, הלוגיסטיקה, היא זו שמטרידה:
למשל,
כמה ימים של תפקוד לקוי עלי לחשב?
כמה זה יוצא נטו מבחינת אבדן הכנסה?
כמה חברים יעשו איתי השבוע ברוגז?
כמה חברים זה אובדן שהוא רווח נקי?
כמה דקות טיול פחות ליום יקבל הכלב?
כמה יותר מכות הוא יחטוף?
כמה רגעים של טינה אקדיש כלפי חברים שהכל מצליח להם, שיזדיינו (לא אתה!)?
כמה זה בפחות דקות של ריצה, דהיינו בגרמים עודפים?
כמה אלכוהול במיליגרמים צריך לאגור עד ליום ש'?
כמה סבלנות צריך לאסוף, כדי לא להתכרע על חפים בגי בן הנום ?
כמה בולשיט צריך לספק, למי ששואל מה נשמע?
וכמה,
כמה עוד לילות חסרי שינה.

הטרק לגן עדן הוא עסק מורכב. באמשלי.
איפה שוכרים חמורים?

סיימתי (נו טוב, לעת עתה...),
לשחק במילים, כבלבנים של לגו.
כי אין לי יותר מה להסתיר.
אני מי שאני,
וזהו.

תודה, לכל מי שדאג,
ותודה בעיקר, למי שגזל ממני את הלגו.
...

בלי תגובות, בבקשה, תודה:)

והשולחן צפוף אדם,
ואת, ישבת לך שם כפופה,
צקצקת בעילגות בשפתייך
ונא-לך!
נאטמו אזניי, לא שמעוך.

והשולחן עודנו עמוס לעייפה,
ואת, פירורים פזורים בשערות שפמך,
נטיפי רוק מעטרים סנטרך
ונא-לך!
נסתמאו עיני, לא ראוך.

ובשולחן, האורחים עדיין סועדים,
ואת, גווך מט לנפול,
גרוגרתך נתעוותה בנסיונך לבלוע
ונא-לך!
תאבוני לא נגדע, לא נגרע.

ואז שכבת.
והצופים רחמיהם נכמרו, נפשם יצאה אלייך.

בכוחות מחודשים נשאתי עיניי,
לחזות בעתיד הנפרש לפני –
נוצץ ובוהק, צח, טהור לשון וורדרד.
די כי אבהה בבבואתך המצומקת
גוועת תחת כובד שנותייך
והנה-לך!!!
הושבה לה רוחי אל נפשי.

כשאת, מתאמנת בלמות,
רבוצה כגופה מבלי נוע,
חדורה בכמיהת חידלון -
אני שואלת את עצמי
אם רק עכשיו את מורדת
בתפקיד המלכה שלקחת לעצמך,
ואם, באמת דרושים חיים שלמים בשביל להכנע -
או שמותר גם לפני.

תרשי לי?

לו ידעתי לצייר:

אשה.
משופדת.
על מוט של פלדה.
תקוע בלועה.
ויוצא מישבנה.
ואין לה מבע בפנים.

כי, היא לא מרגישה דבר. כי,
כאב השיפוד, מאפיל על שלה.

בחיים אחרים, יכולה היתה להיות משופדת למי,
יתכן, אולי אפילו כדמו"י,
אך בחיים של אמת, מדמנה של שקרים,
יכולה רק להתייבש ולנשור.

לו ידעתי לצייר.
אבל אני לא.

והכיכר מלאה איש.
ואת עמדת שם
והנפת את ידך
והופלה!
נפל לו הראש אל הסל.

והכיכר עודנה עמוסה לעייפה.
ואת דומם עמדת
והנפת אגרופך הקמוץ
והופלה!
התגלגלה לה גם אצבע לסל.

ובכיכר עוברים ושבים פוסעים.
ואת זקופה עמדת
והרמת את ראשך אך קמעה
והופלה!
הוטחה אף הרגל לסל.

והנה ישבת.
והצופים לבתיהם פרשו.

בשארית כוחותי נשאתי עיניי,
לחזות בלהב נישא ברום –
נוצץ ובוהק, צח, חד לשון, אדמוני;
די כי אבהה בבבואתי המבותרת נשקפת אלי ממעל,
ו-הופ-לה!
נשמט גם ליבי אל הסל.

לב מלא רחמים
אלמלא ליבי היה מלא רחמים,
אולי עוד היו לי רחמים עבורכם.
אבל אין.