לפני 14 שנים. 23 ביולי 2010 בשעה 4:43
עכשיו שקט, כי נגמר הקרב. כל כך שקט, שניתן אפילו לגעת, באמת הצרופה בזהב.
אפשר להביט בטללי הבוקר שצנחו על דפנות הבועה האוטיסטית, מציירים בקלילות סיפור של שמש, השורפת ללא רחם את דפנות הבועה, ממוססת, חודרת, מחיה, משביתה.
עכשיו שקט, כי השלכתי את פיסות האנשים. כל כך שקט, שניתן סוף סוף להרגיש בחסרונו, של מי שרק הוא צריך להיות שם.
אפשר להריח את הפחד הניגר מדפנות הבועה האוטיסטית, המצולקת בפצעים שותתים, שלא ניתן לרפא, אבל ניתן אולי לחטא.
עכשיו שקט, ולכן אני יכולה,
להקשיב:
שמעתי את השמש אומרת, שדברים טובים, קורים לא רק לאנשים אחרים.
