|
|
|
על גבי פסי רכבת אדומים, צהובים וכחולים, המותווים בבוטות וללא סלחנות, על פני גבעות לבנות מתפרכסות, הרגש משוכנע שהוא מצוי בנסיעה הזויה ברכבת הרים: הוא נבוך, הוא מושפל, הוא במאניה. הוא מוקסם, הוא גאה, הוא בזוי. הוא מזועזע והוא מלא וגדוש בפליאה.
אבל, כשפסי הרכבת מפונים, אחרי שהונחו ללא רישוי מתאים, אין לו לרגש שוב רכבת הרים לנסיעה,
הוא פורש בעלבון,
מבודד, מנודה,
מיותם.
מי יניח לי כבר מסילה כשרה.
רע-עב. רע-עב. רע-עב.
לריסוק, לחמלה, לגסות. לרכות, לקרבה, למגע. למכה, לנתינה, ללקיחה. לכאב, למתיקות, לקרירות. לקנאה, לחיבה, למרירות. לסלידה, לנהייה, לכמיהה. לערגה, לקשיות, לקשיחות. לרגישות, עדינות, לבוטות. להתמזגות, התחפרות, התבדלות.
וצמא. לכניעה. שעבוד. התמסרות.
יש משהו לא בסדר עם העולם הזה, אם הוא איננו מצליח, להזין אותי.
ויש משהו, מאוד מאוד לא בסדר איתי, אם נדמה לי, שהעולם מחויב בהכנת תבשילים עבורי.
נכון.
רעב. רעב. רעב.
מצמית. משבית. מחפיץ; בור, תהום, באר שחורה, ללא תחתית.
משהו לא בסדר עם העולם הזה, אם יכולה אני לבלעו וחרף זאת לא לשבוע.
נ-כון.
יש רחוב אחד שולי, מיותר, לא קיים,
ברובע מצחין, שכוח אל, ומוקצה,
"השפלה" שמו, כך קבעו פרנסים.
וז ה - מה - זה - מתאים...
ומי יחליט לי ש"השפלה" לא הוגים כך...
ומי בכלל מבין באמת מה מהות המילה "השפלה"?
אנוכי? קטונתי: מושפלת שמנת לכל היותר; מתלטפת בלי בושה, ברחמים מתוצרת עצמית, במרומי מגדליי, עטופה במזגן, כשבראהמס מתנגן לו ברקע, ומקל ריח וניל קוקטי מתנהל בחדרי כמו לורד.
מי, אם כן, מבין?
אהה, כן . שוכני הרובע...
לפגיעות יש ריח חריף, התדעו?
אני מריחה אותה ממעוף המילה ומבטן השאול; אני כרישה: מבט, פרפור, עווית, לא תמלטו –
אם מזלכם לצידכם.
כי מי רוצה לצידו כרישה מרחרחת חולשות ופגיעות,
כשאפשר במקומה לבחור -
בת אדם.
ענפים מסתעפים, בלתי נראים של שליטה, מתלפפים סביב ותוך אגני, חודרים חלציי ומחלציי נפלטים, פורעים ערוותי, מתחפרים בבטני, פולשים לסרעפת, עוצרים נשימתי, ואין בי בחירה, הנני כלואה.
שליטה אינה נבחרת, ושליטה אינה מנותבת. יש לה רצון משלה,
והיא עושה –
שמות, כי היא יכולה.
שורשים עבוטים, בלתי נראים של שליטה, משתרגים בגופי, שתי וערב וערב ושתי, פורעים שערי, וחודרים את בשרי, פולשים אל נימיי, מקבעים את גפיי, ואין בי תזוזה, הנני קפואה.
שליטה אינה נכפית, ושליטה אינה ניתנת. יש לה חיים משלה,
והיא עושה -
ככל העולה על רוחה.
וכעת את תלויה בידי.
הסדין הלבן המוכתם,
לך תכריך יהפוך על פי גחמתי.
נוחי בשלווה, בך לא אפגע.
גם לא אגע.
ואין לי אל גופך הרעוע אלא חמלה קפואה. חמלה אל מי שאין לצידה נפש אשר תמחה את הרוק הניגר משפתה הנשוכה, תנער פירורים המטנפים את חזה, ותקל מעט חומה בניגוב זיעתה.
אינני יודעת מתי ידעתי, שאם אני מזדיינת, משמע אני קיימת
ובכלל זה יותר ממוזר,
שהרי מגע ידך על עורי – הנו כה זר, לא מוכר, ורחוק עד אימה מלהיות נסבל.
ואולי דווקא בגלל, זקוק כל חלל בגופי לסתימה.
אבל לעולם לא נדע, יקירה. כי את לא, לא נגעת.
ואני אמשיך להזדיין בכדי לחיות,
ולמות,
למות בין לבין.
לו היה בכוחך להזיל דמעה על קבריי
אולי, רק אולי, הם היו מתנפצים.
לרסיסים.
וגם את.
התפכחות
מאשליות, כואבת הרבה יותר מאשר
התפכחות ממציאות. כי המציאות בדרך כלל פשוט מכוערת.
זה לא באמת נכון, כמובן, אבל זה הרבה יותר ספרותי. ומי אני אם לא אוסף של גיבובי מילים גבוהות וריקות.
ובהתאמה, לבבות שמורים בפורמלין לא יכולים להסריח, גם לא במאמץ עילאי,
אבל הבל פה אחד של דרקון,
יכול, בזיהומו, לשרוף.
נסיכים, דרקונים, מלכים, פיות, אמזונות וקלישאות בי-די-אס-אמיות מופלצות,
יפיתם בעיני כה.
וכעת, אולי הגיע הזמן שאכתוב את הסיפור האמיתי?
כואב.
אבל מזוכיסטיות,
מתגברות.
עכשיו שקט. כי נגמר היין. כל כך שקט, שניתן אפילו למשש את החרדה השקופה.
אפשר להביט בטינופת הדבוקה לדפנות הבועה האוטיסטית, זו שלא ניתן להסיר אבל לפעמים ניתן להסתיר.
עכשיו שקט, כי נגמרו פיסות האנשים. כל כך שקט, שניתן סוף סוף להרגיש בחסרונם של מי שלעולם אינם שם.
אפשר להריח את הפחד הניגר מדפנות הבועה האוטיסטית, זו שלא ניתן לעקוף, אבל לפעמים ניתן לסדוק.
עכשיו שקט, וזה רועש מדי באזניים.
