פורקתall

רעב. רעב. רעב.
והלא כלום של הסיפור שאינו נגמר, עושה לי חור בבטן.
משהו לא בסדר עם העולם הזה, אם הוא לא מתאים את עצמו לעצמי.
נ-כון.

אני כלבה אקסקלוסיבית.

ובתור שכזו, עונדת רק קולרים מוזהבים עם יהלומים.
בונזו יבש מאתמול לא הולך; אנטריקוט, לא פחות.
שטיחון הרביצה צריך שיהא מרובב כוכבים ורקום פיתוחים.
כר ההרבעה יוטפח בקפידה ויפוטם בשקידה בפלומת אווזים.
זנבי גאוותן ומתנוסס בעוצמה – אין כניסה...

וכן, בגלל זה,
האקסקלוסיבית,
שוב תרבוץ את הלילה לבד.

אני רוצה להפליץ.
אני רוצה להפליץ בקולי קולות
את כל אוושות קרביי,
אני רוצה להריח את הסרחון
זורם הישר אל נחיריי,
מציף אותי
מקיף אותי
סובב אותי כערפל.
אני רוצה להריחו נמוג, רחוק
להריח איך הוא מתפרק לפרודותיו.

אני רוצה להפליץ,
להפליץ אתכם מקרבי.

אני רוצה להקיא.
אני רוצה להקיא בשפריץ אחד רב און,
את כל מיצי בטני,
אני רוצה לחוש בחום המפרפר
זורם הישר אל בין שדיי,
נוזל על ירכיי,
נופל בינות כפליי
עוטף אותי כבוץ סמיך.
אני רוצה לחוש אותו מחליק, רחוק
לחזות כיצד נבלע עמוק באדמה.

אני רוצה להקיא,
להקיא אתכם מקרבי.

אני רוצה להשתין.
אני רוצה להשתין בפרץ אדירים,
את כל נוזלי תוכי,
אני רוצה להרגיש בצריבה הרותחת
שורפת, מלחכת ערוותי,
מרטיבה אותי
מתסיסה אותי
מחמיצה בשרי כתחמוצת פרי.
אני רוצה להרגיש את השתן נשטף, רחוק
לראות כיצד הוא מתאדה ומתייבש עד כי לא נודע זכרו.

אני רוצה להשתין.
להשתין אתכם מקרבי.

אני רוצה לכייח.
אני רוצה לכייח בשאון מחריש אזניים
את כל מוגלות גרוני,
אני רוצה להרגיש את הצמיגות המבחילה
נמרחת על פניי,
נדבקת בי
נצמדת בי
רוטטת כביצה שטרם נשלקה.
אני רוצה לחוש בכיח מתקשה, רחוק
להביט כיצד הוא מתאבן ומאבד את גמישותו.

אני רוצה לכייח
לכייח אתכם מקרבי.

אני רוצה להקיז את דמי.
אני רוצה להקיז את דמי ביללת אימים,
את כל רעלני נפשי,
אני רוצה כל כך לכאוב את פצעיי
פתוחים,
גלויים,
חשופים,
דואבים כמו שלא ניתן לתאר במילים.
אני רוצה להרגע, עת הכאב הופך עמום, רחוק,
לנוח על יצועי בשלווה, סוף סוף.

אני רוצה להקיז,
להקיז אתכם מקרבי.

יש עכשיו אנשים,
ובעיקר נשים,
שעושים דברים
שאמא ואבא אוסרים להזכיר,
ובטח ובטח שלא לדמיין.
ואני, אני כלבה,
שאללה יוסטור נובחת
אבל יש לה אומץ לנשוך -
רק עם גאג....

ובגלל זה,
אני כעת בוירטואליה,
שותה רק קולה זירו בלי גזים,
ומתפרקדנת בין סדינים פולניים,
כאלו, שיש להם פרחים,
בסגול ולבן ואפור עדנדן,
בריח מגוהץ של בית זקנים של משען.

בגולדרס גרין, יש חלונות ראווה של כריסטמס, בשלג,
אורות נוצצים במליון גוונים שלא דופקים חשבון למעגל התאמות הצבעים,
מלאכים בשמי אשוח, וכוכב אחד טיזר ממעל.
אבל - ליהודים, - מותר - *רק* - להגניב - מבט...

יש מי שבחרו עד היום, כמוני, לחיות רק ליד. פיפ וקצת.
ואתן, כלבות ללא רחם, נצוץ תנצצו בהקיץ דמדומיי, כמו אורות הזויים של אשוח בליל קדושים אסור ומושלג,
עת אביט שוב בהקלטה מייגעת של שילון ובלונדה אחת מיובשת שלא קבלה בתחת שנים.
ולא נשתנה יום מיומיים.


איי איי איי. והאו האו ומיאו. הבו בייקון ליהודים.

המבט המבוהל והקטן שלך,
ההוא שיודע,
שלו היתה לי סיגרע,
יכולה היתה להכבות על בטנך,
ולו היה לי מדלל ל-לק האדום,
יכול, שהיה נמרח על חוטמך,
שלו היתי מעט יותר עצלנית, היתי מכבסת אותך במכונת הכביסה,
המבט המבוהל ההוא שלך -
מפחיד אותי.

המבט העורג והענק שלך,
ההוא שיודע,
שאאסוף אותך בערבו של יום,
אל השקע ההוא, שבין הרגל לישבן השמאלי,
אל החום המיוזע והרכות הענוגה,
אל הנזקקות שלי והדביקות,
המבט העורג ההוא שלך-
מתיך אותי.

אם שוב יהיו פרעושים הקיץ במיטה, אותך לצער בעלי חיים, ואין, פשוט אין יותר רחמים.

יש אנשים שאוספים אנשים,
אולי כי -
אין להם את עצמם.

ואני?

אני - יש לי קומבינה -
אני אוספת רק חלקים. של אנשים.
אולי כי -
חסר לי שטח אחסון.

ו-נו, אממ, זה, נווו-

...סליחה.

הפצעתי.
זרחתי.
נגהתי.
זוהמתי.
הוטרפתי.
טירפתי.
בלעתי.
בלסתי.
פירקתי.
בניתי.
הכלתי.
ירקתי.
הקאתי.
התמכרתי.
התענגתי.
כאבתי.
טסתי.
התפוצצתי.
שפלתי.
ריירתי.
יפיתי.
איבדתי.
מצאתי.
היתי הכל והכל היה אני.

וזהו.

הלכתי. אין פה אהבה. וזה הדבר היחיד שחשוב באמת.

ביי ביי.

(כן, כן בטח, אמר המכור)

לפעמים, כשהמנגינה יפה כל כך,
קשה מאוד להבחין,
שאין היא אלא בת קול
של חליל,
אשר מנגן בו שרליל,
ובפרט, כשאת חולדה מיוסרת ומיוחמת,
שנקבי שמיעתה עוד סתומים מאבק הדרכים.

ואם הוא צועד, השרלילן,
ובעקבותיו אצות מאות חולדות רחרחניות וגרגרניות,
מתחשק לעיתים להצטרף באמוק לריצה
לנסות אולי לתפוס לו בחולצה -
שינגן - רק - עבורך.

אבל שרלילנים המנגנים בחלילים, יודעים כל אנשי העיר המלין,
ינהיגו את עדרי החולדות,
לטביעה, הגם אם קסומה,
בנהרות...

תוהה, ביני לביני, האם המנגינה ההיא, עדיין נותרת נפלאה וערבה לאוזן,
גם כאשר לא נותרה חולדה לרפואה, להסכית לה?

מניחה שלא נדע. אחרי הכל, אנחנו החולדות, לא באמת נעלמות. אנחנו רק מתחלפות.

בחרתי בחופש.

החופש,
מלחוש את המועקה,
מלהכיל את התסכול,
מלתת את כל מה שיש,
מלכאוב את מה שאין,
מלרעוד את האימה,
מלהתמכר לעונג....

אכן...
גם החופש יכול שיהא כלוב של זהב, הבולם כניסתו של כל רגש...

ובלילה,
ראיתי אותם.
אותם, שנזקקו לי.
הם עמדו במעגל,
אישוניהם נוזלים,
ארכובות עיניהם שחורות מדם שקרש,
שפתותיהם מכווצות סביב לסתות רמוסות,
והם צועקים לי:

את פלסטיק, את פלסטיק, את פלסטיק!


ובדמיוני,
ראיתי אותם.
אותם, שאהבוני.
הם הבליחו בדד,
לחלוחית בזווית עיניהם,
ארכובותיהם שקועות מנטל חיים,
שפתותיהם מקומטות מעומסן של אכזבות,
והם צועקים לי:

היית פלסטיק, היית פלסטיק, את פלסטיק!

וכעת,
היית איתי.
אתה, שבחרתי.
אתה, שהחזרת את הגוף, לדרגת הבשר,
את הרגש, לכזה שמרגיש,
את הדמעה, לכזו שזולגת.
ואיך, תסביר לי איך, איך, איך?!
שהרי אתה רק -
פלסטיק, רק פלסטיק,

אתה פלסטיק.