|
|
|
גונבת כמה,
רגעים,
שאינם שייכים לי, ואינם שייכים לך, אבל כל כך משוועים להיות של שנינו.
רגעים גנובים השייכים למחוץ לבועה,
רגעים גנובים בבעלותם של החיים שבחוץ,
רגעים גנובים ממי שצריך אפילו יותר.
רגעים להטמע בנו.
זה יותר מדי מרגיש מכדי להיות באמת שלי, שלך, של שנינו.
אנא הבטח לי, שלא נגנוב אותם שוב -
מעצמנו.
בעד חיוך אחד שלך,
אמכור את מצפוני.
בעד מגע בוער שלך,
אמכור את הורתי.
ואילו בעד אהבתך שלך,
אמכור –
בקור רוח, מבלי להתבלבל ומבלי להביט לאחור –
אותך.
איש חכם אחד הסביר לי, כי הבחירה איננה עוד בין לצעוד קדימה ובין לשוב לאחור;
הבחירה הנה בין לצעוד ובין לשעוט ללא מעצור.
ולהתרסק.
אני בוחרת...
כעת זה רשמי.
***
Amor:
Soy una ballena fuera del agua
Y tan lejos de yo.
אם "נגזר" עליך לאהבני,
אין משמעות הדבר כי הוטל עליך עונש,
שיש לדחות כמו תשלום האגרה עד אחרית הימים מתוך תקווה כי יבוא מורטוריום.
אך אל חשש; אצלי יש הנחות וגם כפל כפלי מבצעים: יש פטור משארה כסותה ועונתה.
קיימת רק חובת היות
אנוש.
מחר, מחר אפגש עמך.
שיערי ריחני,
עכוזי פולחני,
ועיניי במבט מצועף.
מחר, מחר תיפגש עימדי.
תפרע שיערי,
תבתק עכוזי,
ותפרום מבטי הילדי.
האם יכול אתה כבר לחוש, בעדנות הווניל הנידף משערי המלטף?
האם מתמצק כבר כעת, בקצה כריותיהן של האצבעות, מגעה הקריר העוטף של לחי אחוריי הימנית?
האם מבטה של בתו של הים מטביע את יסורייך, כבר כעת, בדמיונותיך?
שרבב את שפתייך אלי. האם יכול אתה לטעום את לשוני מרפרפת על שפתך העליונה? בה בעת שהתחתונה מרעידה?
מי אתה, ומה זהותך, התדע?
אהמ...אהמ
כעת הבט לימין, ולשמאל, מלפנים, מאחור, וספור (!): 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7....אפסים משורבבי שפתיים בוטות ! הנך רק עוד קרבן של זונה ממוסחרת, המסתחררת במסע הרס נקם וקונדס.
כן, מחר.
פרשייך בצעדי נפיל מזנקים, פסחו בצהלה על היותי,
וצריחייך, תמירים ויציבים, את משמרתם מעולם לא זנחו.
מלכך ומלכתך דומם תמיד עמדו, כאילו אין צבאי אלא צבא פרעושים טורדני ואפסי.
הלוח ניגן בידך הרמה, במחול מפואר של רוחות רפאים, בשחור ולבן.
רץ לבן מימין הלוח, מתקיף
ומשמאל חייל עילג מאגף, שכיר חרב שחור מבליח מאחור.
ו...שח-מט...!
לא ההפסד לך הוא שצרב,
אלא חיוך הסיפוק הכבוש על שפתייך:
"לא תהיי כמותי, יפתי, אבל נסי, נסי ותפלי..."
ובכל אותן שנים שחלפו,
לפתוני המשבצות באזיקים של מורא:
אם את הלוח אכבוש, מה אז יוותר עבורך,
ואם עבורך יגמר,
מה עוד ישאר עבורי...
שדים.
אהובי,
אין לי אלא להביט בדממה,
כיצד אתה נסוג לאפלולית שלך,
נמוג אל תוך פחדיך,
אבל אני מבינה -
היית קטן מכדי להכיל גם את פחדיי.
איש חכם אחד,
אין לי אלא לדמוע בדממה,
לנוכח התהום שנפערה בינינו,
בעודך נסוג אל עצמתך השקטה,
אבל אני מבינה -
פחדיי משוקצים מכדי להיות מוכלים על ידך.
כל מה שרציתי היה,
שמישהו יזדקק לי.
שמישהו יחפוץ בהזדקקותי אליו.
שמישהו יקרא לי לבוא, בפשטות, בערגה, בכמיהה...
שמישהו ירגיש סוף סוף בהעדרי,
וימחה את הדמעה הזו, שזולגת כעת על לחיי.
כל מה שרציתי היה, שמישהו ילחם על ליבי...
אבל אתה אהובי, כמו גם אתה, איש חכם ויקר,
שילחתם אותי להאבק על ליבי עבורכם...
עייפתי.
ניצבת על גשר הרוביקון, מבוהלת
המים שוצפים, ממהרים לאדריאטי,
ואני ידעתי,
שאם אפול, אבלע בתהום הנשייה.
נידפת, על גשר הרוביקון, מרוגשת
עיר הפלאים לפני, ממתינה,
ואני ידעתי,
שגם רומא, איננה מציאה גדולה.
כורעת על גשר הרוביקון, מיואשת,
הפרובינציה מאחורי, מצחינה משגרה
ואני ידעתי,
שביתי לא ממתין לשובי.
לחצות?
איש חכם אחד,
די להרביץ בי תורתך...
הרבץ תורתי ממני...
:)
