פורקתall

הגחמה האנושית השפויה היחידה שלך, זו שנתנה את הכוח בידיים שלי לבחור... היא זו שאותנו תגמור.

פססססטטט, אלחש לך סוד... (בתנאי שבאמת אינך מקשיב)

שם, בחדרון הקפוא, החשוך, העלוב....
עת החפצת אותי לעיניי כל בתרועה רמה...
בה בעת שפיללתי כי האדמה תפער לועה ותבלענו באבחה,
בעודי מזדעקת בקול ענות חלושה,
בה בעת....
היקום עצר מלכת. השמש מלאה פיה מים, הירח החסיר פעימה, ואני –
התרפקתי. על מוחצנותי שנכפתה עלי בניגוד לרצוני, על גאוותנותי אשר התחזתה לשלך....ועל יופיי שלי, אשר אנסת אותי בכאב לעטות....
והתענגתי. על הזכות שנפלה בחלקי, להציג לעולם את מה שהיתי רוצה להיות ואינני, לא כל שכן, - את מה שהנני ואינני רוצה להיות....

הצלף. הצלף בי עוד אל מול עיניים לוטשות. התמלא גאווה בעצמך ובי, למעני, למענך, למען שנינו, כי אין בנו גאווה שוות ערך אמת.

אכן,
הננו חכמים כל כך, יפים מכולם, יהירים ובצדק, יצריים כאלי האולימפוס, נשגבים מאלי האולימפוס - אנו מלכי העולם; גרנדיוזיים במידה המספקת כדי להיות ראויים – זה לזה.

איש חכם אחד הזכיר לי, שאם לועסים את המסטיק יתר על המידה, הוא מאבד את כל חינו וטעמו. איש חכם, צודק אתה, אבל לעיתים צריך ללעוס את המסטיק עד שהלסת מתעווה בכאב; אז, ורק אז, לעיתים, נזכרים, שיש בעולם גם טעמים אחרים.

מחייכת אליך.

יכול אתה לרמסני, לבתרני, לרחצני, להאכילני, לשמחני, לספקני, וכל זאת תעשה באומנות נפלאה.
אלוף שלי.
ומה אתה ללא אומנותך?
עלוב שלי.
אתה חלש כל כך, פגיע כל כך, חדל אישים כל כך. בזוי מספיק כדי שאהיה ראויה – לך.

איש חכם אחד אמר לי, שאני "גם וגם". כמה חבל שעבורך אני רק "רק".

לדרישתך, ניסיתי לנהוג לפי כל כללי הטקס, לפי קוד חוקי ההשפלה.
ולא צלחתי.
נחלתי מפלה צורבת.
כמה עלובה יכולה להיות נפש, אם אפילו בלהיות מושפלת, היא כושלת.

איש חכם אחד הזכיר לי:

עבדים, אשר ביקשו להם את המלכות,
עטו גלימה ונשאו להם שרביט,
התגנבו לכס מוזהב
והתיימרו.

אלא שעוצמה לא קונים ביומרה. גם לא בלהטוטים פירוטכניים של מתק שפתיים וצחות לשון מצקצקת. ומלכים בכלל, כבר מזמן, יש רק באגדות.

ומי אני, אם אתה רק עבד כי ימלוך?
אני, שהבטתי בך בעיניים תמות ועורגות,
אני, שפיזרתי עלי שושנים למרגלותיך, וליקקתי בלשוני את השטיח האדום,
אני, שנישקתי את אבק פסיעותיך,
אני – שפיזזתי עד אובדן שפיות עם חיילי פמליותיך, שנכנעתי להוד והדר הצלפותיך, שנשמתי הבל פיך כאילו היה פרודות האויר היחידות להחיות נפש עלי אדמות.

...מי אני, שלא יכולתי להבחין, שאין, אין אתה עטור בבגדים נוצצים, כי אם עירום, וכסות ערוותך - קלישאות מסמורטטות...

אם זו אני, הרי שאני לקויה מספיק כדי להיות ראויה – לך.

יאללה, נשבר הזין מכל החרטות הפלצניות המתבכינות הללו.
הבו לי צלעות כבש, וגבר אמיתי שיוכל להנות מהן איתי. חומוס בצד, בנפרד.
וכל הבידיאסאמ-אמ-אמו הזה, שישק בישבני האימתני. הלאה שולטים רופסים מבוהלים, בעלי חוט שדרה מפלסטיק; הבו לי קנקן של בירה, And A Jolly Young Fellow , שיוכל להנות בזכותה ממני...
בחיית, Perplexed מאבדת עניין;
הבו לי בן אדם.
נקודה.

איש חכם אחד הסביר לי,
שביחסי שליטה, כמו בכל יחסים, זה טבעי לאהוב....
זה כל כך טבעי שזה אפילו הגיוני ומתבקש.

איש חכם אחד הסביר לי,
שביחסי שליטה, כמו בכל יחסים, זה טבעי לרצות לעשות טוב...
זה כל כך טבעי, שזה אפילו הכרחי ולא אפשרי בלי.

איש חכם אחד הסביר לי,
שביחסי שליטה, כמו בכל יחסים, הבטן תמיד צודקת...
כל כך צודקת, שאין מניפולציה בעולם שיכולה לעשות לה קלקול קיבה.

איש חכם אחד הסביר לי כל זאת,
לשווא;
אני סתומה מכדי להבין.
😄

כחרק חסר אונים, הבטתי כיצד נטווים החוטים סביבי, ברשת מרהיבה של צבעים בוהקים. מסונוורת מיופיך, לא הבחנתי כיצד הקורים מתהדקים.

כחרק עקוד, חשתי כיצד מכין אתה אותי, לעקיצה. משותקת ממופלאותך, לא הבחנתי כיצד הקורים מתחזקים.

כחרק חסר אונים ועקוד, המפרפר עת הערס מוחדר בו, מסרתי את עצמי למפלצת שאתה. הקורים כבר היו כה דביקים.

כעכביש ארוך גפיים, מיומן בלכידת חרקים פוחזים, האלוף בטווית רשתות קורים מנצנצות, מצצת את כל שהיה בקרבי. כעת שבע אתה, ואנוכי איננה. מה יקרה בעוד כשעה, כששוב תרעב? כשכאב האין כלום בבטן יחלחל אל נימי נפשך? איך תזין נשמתך?

אויה לחרק האומלל שיפול שוב ברשתך לשרתך בהקרבת כל מהותו והפיכתה לשלך.

(נ.ב. מי יתן ולשם שינוי תהא זו אלמנה שחורה....: -) )