לפני 14 שנים. 8 במרץ 2010 בשעה 22:28
אהובי,
אין לי אלא להביט בדממה,
כיצד אתה נסוג לאפלולית שלך,
נמוג אל תוך פחדיך,
אבל אני מבינה -
היית קטן מכדי להכיל גם את פחדיי.
איש חכם אחד,
אין לי אלא לדמוע בדממה,
לנוכח התהום שנפערה בינינו,
בעודך נסוג אל עצמתך השקטה,
אבל אני מבינה -
פחדיי משוקצים מכדי להיות מוכלים על ידך.
כל מה שרציתי היה,
שמישהו יזדקק לי.
שמישהו יחפוץ בהזדקקותי אליו.
שמישהו יקרא לי לבוא, בפשטות, בערגה, בכמיהה...
שמישהו ירגיש סוף סוף בהעדרי,
וימחה את הדמעה הזו, שזולגת כעת על לחיי.
כל מה שרציתי היה, שמישהו ילחם על ליבי...
אבל אתה אהובי, כמו גם אתה, איש חכם ויקר,
שילחתם אותי להאבק על ליבי עבורכם...
עייפתי.
