לפני 14 שנים. 10 במרץ 2010 בשעה 23:12
פרשייך בצעדי נפיל מזנקים, פסחו בצהלה על היותי,
וצריחייך, תמירים ויציבים, את משמרתם מעולם לא זנחו.
מלכך ומלכתך דומם תמיד עמדו, כאילו אין צבאי אלא צבא פרעושים טורדני ואפסי.
הלוח ניגן בידך הרמה, במחול מפואר של רוחות רפאים, בשחור ולבן.
רץ לבן מימין הלוח, מתקיף
ומשמאל חייל עילג מאגף, שכיר חרב שחור מבליח מאחור.
ו...שח-מט...!
לא ההפסד לך הוא שצרב,
אלא חיוך הסיפוק הכבוש על שפתייך:
"לא תהיי כמותי, יפתי, אבל נסי, נסי ותפלי..."
ובכל אותן שנים שחלפו,
לפתוני המשבצות באזיקים של מורא:
אם את הלוח אכבוש, מה אז יוותר עבורך,
ואם עבורך יגמר,
מה עוד ישאר עבורי...
שדים.
