אני זקוקה לאגרוף שלך, הולם בפניי
כך שהעיניים יראו רק שחור לרגעים,
ואוכל את הראש להרכין והמבט להשפיל
וכדי שאדע,
שאנחנו אכן מתגשמים.
אני זקוקה לאגרוף שלך, ננעץ בפראות בלועי,
כדי להזכיר לי
שאתה ממש לא מפחד,
מהיכולת שלי לחרב בנשיכה,
כל מי שרק מעז להתקרב.
אני זקוקה לאגרוף שלך הולם בסרעפתי,
משבית יכולתי ללהג,
כדי שתלקחנה ממני המילים המיותרות, הגבוהות, הגאות, המסתבכות והמסבכות
אותן אלו,
שפשוט אינן מאפשרות.
אני זקוקה לאגרוף שלך, בועט בבטני האמצעית,
בדיוק מעל הקורקבן, כך, שאתקפל באחת בכאב,
כדי שיקל עלי להזכר,
עד כמה אתה חזק ממני. כל כך הרבה יותר חזק.
אני זקוקה לאגרוף שלך חודר אל בין רגליי, פולש ומתחפר ללא רחם
כדי לצרוב בי את ההכרה,
שגם בתוככי עצמי, אתה מצוי,
ואין, אין לי עוד מחבוא ממך.
אני זקוקה לאגרוף שלך
מפלח ישבני,
וחודר, עד הכי עמוק אל תוך נבכי האפלולית שלי
כדי להאמין,
שאינך חרד
ממה ששם קיים בפנים,
ושאתה יכול לשרוד
את הזוהמה הנוראה שבי.
אני זקוקה לאגרוף שלך
מכה בשצף קצף את כפות רגלי,
כך שסוף כל סוף לא אוכל לעמוד,
גאה ויהירה מולך
ויקל עלי לזחול, לרגליך, למרגלותיך, ואך רק על פי גחמותיך.
אני זקוקה לאגרוף שלך
חובט בעוצמה מדויקת על פיקת ברכי ומרסקה, רסיסים, רסיסים,
כדי שלא אוכל לברוח ממך,
כשם שאני תמיד עושה,
כשזה-מרגיש-מדי.
אני זקוקה לאגרוף שלך
משבר את פרקי אצבעות ידיי,
כדי שלא אוכל להכאיב לך,
כשהדם עולה לי לראש ומבעבע,
והעיניים מסתמאות מפחדים הזויים.
אני זקוקה לאגרוף שלך,
מרביץ,
כדי לחוש באכזריות שבך,
מועכת את האכזריות שבי;
כדי להפסיק את ירי המחשבות הנצחי,
ולהמירו בבכי מפרק מתמשך, שמרטיב מבפנים;
כדי להרגיש את גבולות גופי, כך שאדע סוף סוף שאני קיימת
כדי להתמקד בחיצוני ממני, כך שאוכל סוף סוף לשכוח שאני בכלל קיימת.
אני זקוקה לאגרוף שלך חובט, חובל, הולם, מכה, מרביץ, שובר, מפרק, פוצע, דורס, מועך, פולש, מכאיב, פוגע,
בכל פיסת בשר שעוד נותרה תלויה,
בחוזקה,
בעוצמה,
בטירוף,
באלימות,
במופרעות,
ברשעות,
בחמת זעם פושעת, משולחת רסן, הרסנית, רצחנית, בלתי סלחנית,
ובלי עוד ועוד הסברים, כך, בפשטות, ללא סיבה, ללא צידוק, תובנה ועכבות, ללא מוסר, גבולות ומוסרנות, וללא-כל-מעצורים.
אני זקוקה לאגרוף שלך,
כדי שתנחת עלי -
שלווה.
****
ואתה, למה אתה זקוק?
לפני 13 שנים. 9 באוגוסט 2010 בשעה 16:45
