אני רוצה את הזרועות שלך, מלפפות כפיתון את גבי,
כך שהעיניים יראו רק שחור לרגעים
ואוכל את הראש להרכין על כתפך,
כדי שאפנים,
שאנחנו אכן מתחברים.
אני רוצה את הזרועות שלך, מחממות את עצם החזה שלי,
כדי שהמועקה החונקת תגווע, האויר יפלט בזרימה וללא השתנקות,
ותבקענה ממני המילים הרכות הפשוטות, הצוחקות, המדברות, אלו שצריכה היתי לומר, וכשלתי,
אותן מילים, אשר מאפשרות.
אני רוצה את הזרועות שלך מפרידות בין שתי רגליי,
מרגיעות את הנקודה הסינגולרית,
כמו אומרות לה,
"זה השקט, קטנטנה,
השקט שלפני המפץ הגדול, קומי עורי, די לישון".
אני רוצה את הזרועות שלך,
מפרידות בין פלחי ישבני,
מכינות אותו להתבהמות
כדי שהעוצמות הטמונות בי, יזלגו בריגוש ויצאו מקברן לחופשי.
אני רוצה את הזרועות שלך,
עוטפות ברוך את כפות רגלי, מעודדות,
כדי שסוף סוף אוכל למצוא את הכוח,
לעמוד ללא מורא מול העולם,
גאה, זקופה ובוטחת.
אני רוצה את הזרועות שלך,
מחבקות אותי בכוח,
כדי לחוש באנושיות שבך,
מחזירה לחיים את האנושיות שבי;
כדי להרפות מהאיסורים המושרשים המסרסים,
ולהמירם בשיגיונות ילדות והתבגרות מודחקים;
כדי להתוודע לתחושה של להיות בחיים,
כדי לחיות היום את שאתמול חלמתי ואת שמחר יגמר.
אני רוצה את הזרועות שלך –
מחבקות, עוטפות, מחממות, מנחמות, מלפפות, מתרפקות, אוחזות,
ברוך,
בעדנה,
בערגה,
בחיבה
ובחום אנושי, בלתי פשרני
ובלי עוד הסברים, כך בפשטות, ללא סיבה או צידוק, במלוא עוצמתך הרגשית, וללא-כל-מחסומים.
אני רוצה את הזרועות שלך,
כדי שתתחולל בי –
סערה.
***
ואתה, מה *אתה* רוצה?
לפני 14 שנים. 8 באוגוסט 2010 בשעה 19:33
