תוהה אתה מדוע. מדוע הותרתי את הבלוג המטופש כך בעגמומיותו, כשהמציאות שבנינו אחרת. איך זה שאני מרשה למילים האחרונות, לפעור תהום כזו בין האושר העדין והפרטי שלנו, לבין הכאב שנזדעק ממני תמיד. עם כל הקשיחות שלך ושנאת הפומביות הטקסטואלית, אחרי הכל, צובט לך בפינה מוסתרת של הלב שאינני צועקת כלפי כולי עלמא, את הטוב שלנו.
אתה מבין, אתה מבקש ממני מבלי משים אולי את הדבר הכי קשה.
אתה מבקש ממני לוותר על העצבות שלי. על האפלוליות.על היאוש. על החרדה הקיומית. אתה מבקש ממני לוותר... על *הזהות* שלי... וזה מפחיד. כי מי אני ללא כסותי...ובכלל, תמיד חשבתי, שעצבות כל כך הרבה יותר יפה משמחה. ואת זה, את זה אתה רוצה לקחת לי?...
אז הנה. מבע אמון סופני אובדני מצידי. אני מוותרת. אני מוכנה להביט למציאות בעיניים ולומר לה – את באמת כבר לא כזו נוראית. ואני מוותרת על הזהות הבזויה והמוכרת כל כך, לטובת הלא נודע. אתה יודע, שהיא תבוא לעיתים לבקר. אבל קל יותר כל כך בשניים להדוף אותה.
אני מעיזה, כי אולי סוף סוף אני מבינה, מה באמת קורה, כשנפש משייכת נפש. איך זה באמת מרגיש... להרפות ולסמוך ולהתלות...
וזה לא קרה באמצעות מכות.
זה לא עבר דרך משחקי לכי לעבודה עם פלאג בתחת, דחפי אצבע חמש פעמים וסובבי פטמות פעמיים נגד סיבוב השעון.
זה לא כלל אילוף כלבות מקצועי.
זה לא נוצר עקב שימוש במניפולציות זולות או מתוחכמות.
זה לא התרחש דרך רמיסה וביטול עצמיות ורצונות.
ז-ה
ה-כ-ל
קרה,
בזכות
ה-ה-ת-מ-ס-ר-ו-ת.
ההתמסרות...ש-ל-ך....
אין לי אשליות מתוקות ורומנטיות. הקשיים יערמו והם כבר לפתחנו. צער עוד יתדפק, וכאב עוד יזדעק.
אבל החזרת לי את מה שחמק ממני שנים רבות,
את התקווה.
ונתת לי את שמעולם לא היה –
את הידיעה ההולכת ומופנמת,
שאני איני לבד.
ודע רק,
שגם לך מותר לך לבכות לפעמים. זה כבר לא מפחיד אותי. כבר לא דוחה אותי. זה אפילו ירגש אותי. אתה יודע, גם אני יכולה להיות חזקה בשבילך. בשביל שנינו.
בררר. חשוף לי פה ללא זהות. תחבק אותי ?:-)
שלך. כל כך שלך.
לפני 13 שנים. 13 בספטמבר 2011 בשעה 16:39
