לפני 14 שנים. 28 באפריל 2010 בשעה 18:58
לפעמים, כשהמנגינה יפה כל כך,
קשה מאוד להבחין,
שאין היא אלא בת קול
של חליל,
אשר מנגן בו שרליל,
ובפרט, כשאת חולדה מיוסרת ומיוחמת,
שנקבי שמיעתה עוד סתומים מאבק הדרכים.
ואם הוא צועד, השרלילן,
ובעקבותיו אצות מאות חולדות רחרחניות וגרגרניות,
מתחשק לעיתים להצטרף באמוק לריצה
לנסות אולי לתפוס לו בחולצה -
שינגן - רק - עבורך.
אבל שרלילנים המנגנים בחלילים, יודעים כל אנשי העיר המלין,
ינהיגו את עדרי החולדות,
לטביעה, הגם אם קסומה,
בנהרות...
תוהה, ביני לביני, האם המנגינה ההיא, עדיין נותרת נפלאה וערבה לאוזן,
גם כאשר לא נותרה חולדה לרפואה, להסכית לה?
מניחה שלא נדע. אחרי הכל, אנחנו החולדות, לא באמת נעלמות. אנחנו רק מתחלפות.
