לפני 14 שנים. 10 ביוני 2010 בשעה 23:08
וכעת את תלויה בידי.
הסדין הלבן המוכתם,
לך תכריך יהפוך על פי גחמתי.
נוחי בשלווה, בך לא אפגע.
גם לא אגע.
ואין לי אל גופך הרעוע אלא חמלה קפואה. חמלה אל מי שאין לצידה נפש אשר תמחה את הרוק הניגר משפתה הנשוכה, תנער פירורים המטנפים את חזה, ותקל מעט חומה בניגוב זיעתה.
אינני יודעת מתי ידעתי, שאם אני מזדיינת, משמע אני קיימת
ובכלל זה יותר ממוזר,
שהרי מגע ידך על עורי – הנו כה זר, לא מוכר, ורחוק עד אימה מלהיות נסבל.
ואולי דווקא בגלל, זקוק כל חלל בגופי לסתימה.
אבל לעולם לא נדע, יקירה. כי את לא, לא נגעת.
ואני אמשיך להזדיין בכדי לחיות,
ולמות,
למות בין לבין.
לו היה בכוחך להזיל דמעה על קבריי
אולי, רק אולי, הם היו מתנפצים.
לרסיסים.
וגם את.