ורשה שלום, כל העמדות תפוסות

קלמן היה קורא לי "חנזל" כשהוא רצה משהו, או כשהיה לו משהו נוראי לספר לי. אם הוא היה אומר את זה בקול רך, מייד הייתי יודעת שקטסטרופה מתרחשת לה על ראשי.

כמו ביום שהוא סיפר לי, נשען על משקוף המטבח בעודי מלבבת לו לביבות כמדי בוקר, שלמרות שהוא מאוד אוהב את הלביבות שלי, הוא הולך לאכול חומוס עם החבר'ה.

קלמן ביטא "חומוס" עם חולם ולא עם שורוק, ולא הייתה לו הריש הרכה הדרושה לאמירת מילים כמו חבר'ה.

הוא גם אף פעם לא חזר.

ועדיף שכך, כשחושבים על זה. שמעתי שממרח הקטניות הזה עושה גזים.

כלומר, חוץ מכמויות האלכוהול שלא צרכתי אתמול.

והשינה הטרופה, שחשבתי שתחזיק לי לפחות עד הבוקר, אבל הסתיימה בברוטליות עם חלום שמישהו פורץ לי לדירה. התעוררתי מהרעש של הטחת כתף בדלת. אולי רק חלמתי את הרעש, אבל הוא העיר אותי בכל מקרה.

וברור שיכלתי לקום מהמיטה ולסובב את המפתח בחור המנעול, אבל אז איזה כיף זה היה?

ואם נניח היה שם פורץ, והוא היה מצליח לנגח לי את הפלדלת עם הכתף, ובאישון הלילה היה נכנס לו לדירתי, והיה מגיע אלי, והייתי מנסה לצרוח, והוא היה סותם לי את הפה ומפטיר: "שתקי, בהמה" ואני הייתי מייד מקבלת כוח על טבעי והייתי נושכת לו את היד ומנסה לרסק לו בכף יד שטוחה את הקנה ובועטת אותו הרחק ממני.

"אתה קראת לי שמנה?"

ש. אז מה, שוב נדודי שינה?
ת. לא. זה לא נדודים. סתם טיול למיטיבי לכת.

ש. כמה פעמים כתבת ומחקת את השאלה בנוגע למה את עושה פה?
ת. שלוש, נכון לכרגע. שלוש פעמים היה נראה לי שלירוק לבאר שאני זורקת עליה אבנים מזכוכית זה אולי לא הצעד הכי בונה- אמון שיש.

ש. את מנסה בכוח להיות לא מובנת?
ת. לא. זה בא טבעי.

ש. אז מה באמת את עושה פה?
ת. הלילה? קוראת בלוגים וכתבות. מתרשמת מהעשירון האינטלגנטי.

ש. מתחכמת?!
ת. בדרך כלל.