כולנו חושבים כי החיים מובנים מאליהם. אבל טעות גדולה לחשוב כך.
אנו רצים אחרי הפרנסה, הכסף, התהילה, הבילויים וכל מה שרק אפשר.
חיינו הם מרתון בלתי פוסק. כל מיחוש שגופנו מאותת לנו חייבים אנו להתייחס אליו, אבל אנו שרצים כל הזמן "אחרי הזנב של עצמנו" לא מתייחסים.
לצערנו...כאשר הגוף מקבל את טראומה חזקה ופתאום הבריאות לא מובנת מאליה...אנו מתחילים לקבל משמעות אחרת לחיינו.
אני לצערי חוויתי זאת...
להיות מורדם בחדר ניתוח ולחשוב שאולי לא נתעורר מההרדמה....פתאום גורם לחשוב אחרת על הכל. פתאום כל דבר מקבל משמעות שונה. כל חיבוק, כל נשיקה, כל מילה, כל צעד ונשימה שאנו נושמים פתאום חשובה. רוצים לקחת עוד אחת, להספיק לנשק ולחבק את יקירנו כי אולי...לא נוכל לעשות זאת שוב.
אחרי הסבל שהגוף עובר...פתאום חושבים למה? למה אנו ממהרים כל הזמן ולא עושים משהו לעצמנו, לנפש שלנו, לגוף שלנו?
חברים יקרים, קחו פסק זמן בחייכם וחישבו באמת מה חשוב לנו בחיים ושמרו עליו.....
שמרו על הבריאות וכמובן אל תפסיקו להנות....
ואני....אתאושש לאט לאט ואחזור לאיתני.......
שלכם
סווויטי42
לפני 14 שנים. 8 באוגוסט 2010 בשעה 17:35
