לפני 14 שנים. 19 באפריל 2010 בשעה 16:25
לא תמיד חוסר האושר מטביע סימנים חיצוניים[b]
כואבת בדממה
הכל קרה כל כך מהרהיכרתי אותו כאן באתר כמעט לעולם לא היכרתי מישהו ככה בוירטואל
כל כך לא צפוי ...
רק הכאב שאני חשה עכשיו מוחשי ביותר
אפילו עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן ...
הכאב הזה ממאן לעזוב אותי ממש
אפילו בזמן כתיבת שורות אלו אני עדיין רועדת ממה שקרה
איך נכנס לחיי איך תבע לו חלק בנשמתי שחשבתי שהיא כבר איננה ומתה...
אבל הוא אמר אני אכנס ואת אפילו לא תרגישי... !
הוא החליט לנבור לחפש לחטט ושם להיכנס ולהכאיב לי ... מקום ששנים לא חשבתי שקיים
... הוא התעקש מצא ושוב הרג ... ואני שואלת למה? למה נתתי לו?
הרי עמלתי שנים רבות על מנת לא להכיר בקיומה של הנשמה למחוק אותה
להיות רק גוף נטו לתת לקבל להעניק
אבל הוא כל כך עקשן אמר שלא ייותר שימצא את הפירצה לתוך הנשמה
וכך באמת עשה
ואני ? מה איתי? מה קרה לי? הרי הוא ילד איך כבש לו חלק בי? אני שכל כך דומיננטית בחיי בנשמתי וגם במיטה
איך הצליח ככה?
התמסרתי לו טוטלית כמעט סמרטוטית נהנת מהכאב הבלתי נסבל
שהוא הילד לימד אותי לאהוב ואני רציתי עוד ועוד ועוד
אפילו הוא "המנוסה" התפלא לאופן בו התמסרתי לו
כל כך רוצה אותו שוב שוב ושוב ...
אבל אני יודעת מתי אני צריכה להתרחק
לכן קמתי ועזבתי אותך מיד אחרי הגמירה שלך
העדפתי לנטוש מלהינטש
שכן היה ברור לי מהתחלה שכאן אני נכנסת בדלת אסורה שאני עשויה להיות כבולה
ללא מנעול וללא קולר אין צורך בזה השליטה שלך בי היא אנרגטית חייתית ...
אפילו עכשיו בזמן כתיבת המילים אני מרגישה אותך
אני מרגישה בושה בפני עצמי איך ככה נפלתי לרגלייך אפילו עכשיו אחרי שהלכתי ממך
אני מרגישה חלשה מפחדת שמא תתקשר ואני אענה ואם רק תבקש שאבוא לא אוכל לסרב
אני יודעת שאני לא היחידה אצלך
יש לך עוד נשים רבות (לפחות לפי הסיפורים שלך) יפות ובעיקר צעירות
אני בדיוק כל מה שאתה לא רוצה או אוהב או נמשך
אבל היה משהו חזק ... חזק מידי לי ואולי גם לך
לכן קמתי והתרחקתי ורק רציתי שתדע שנשארתי פצועה בפנים בתוך הנשמה
זהו המטרה הושגה!!!
לפני 14 שנים. 19 באפריל 2010 בשעה 16:20
הטרגדיה של החיים אינו המוות,
אלא מה שאנחנו מניחים לו למות בקרבנו
[b]בעודנו בחיים!!!
מאת: נורמן קזינס
לפני 14 שנים. 19 באפריל 2010 בשעה 15:18
מי שעבר ילדות קשה, בסופו של דבר לומד לתפקד בכל מצב.
הוא מחושל ההיי אומרת,
אבל זה נכון בערבון מוגבל מאוד, כי דווקא האנשים שנדמה להם שהם חזקים,
אינם חזקים באמת,
הם מצפים את עצמם בציפויי הגנה עבים,
וכשהם מתרסקים זה קורה בקלות ובלי אזהרה
זהו ככה ... זה מה שקרה לי
לפני 14 שנים. 17 באפריל 2010 בשעה 21:11
[b]
אינני יודעת אם זו הייתה אהבה או תשוקה ( אולי שניהם יחד)
זה היה שפל
תאותני
כפייתי
חייתי
פתאומיות זו סחפה אותי וגרמה לי לאיבוד שליטה
לפני 14 שנים. 17 באפריל 2010 בשעה 21:01
יותר מכל רציתי לגעת בגופו,
ולהעביר בו את הרטט שבו חשתי אני בגופי שלי,
אבל משהו בתוכי סוחרר כמו לפני איבוד הכרה,
פשוט קמתי וברחתי
תחושת איבוד ההכרה נמשכה עוד זמן רב...
לפני 14 שנים. 17 באפריל 2010 בשעה 20:58
מוצאי שבת
תמיד מלווה אותי הרגשה עצובה
לא ברור לי למה
אולי כי מת שבוע ישן והנה בא חדש?
לפני 14 שנים. 16 באפריל 2010 בשעה 12:05
אוספת את השברים
את כל הלילות העצובים
את המחר זה עם התקווה
את הפרחים היבשים
את הלחישות
את כל ההבטחות
ורק הדמעות לא מפסיקות
לפני 14 שנים. 15 באפריל 2010 בשעה 6:28
(לא אני כתבתי רק העתקתי ממזמן אבל משהו שאני מזדהה איתו מאוד)
פעם אחת תשאל אותי ...
מה יותר חשוב לך ?
החיים שלך? או אני ?
ואני יענה לך ....
החיים שלי ....
ואתה תלך עצוב ...
בלי לדעת שהחיים שלי זה אתה !!!!!
(לא אני כתבתי רק העתקתי ממזמן אבל משהו שאני מזדהה איתו מאוד)[b]
לפני 14 שנים. 15 באפריל 2010 בשעה 6:23
החיים קצרים מדי מכדי לפחד
קצרים מידי מכדי לחשוש ולחשוב מה אם ... ???
קצרים מידי מכדי לטוות חלומותבמקום לצאת ולהגשים אותם...
החיים אף פעם לא מספיקים לעוד המון דברים
אז קמו ותחיו עוד היום לא מחר ... כי הוא אולי לא יבוא בכלל
לפני 14 שנים. 15 באפריל 2010 בשעה 6:12
אתמול שוחחתי איתו
לא עמדתי בזה
מה שהוא עושה לי מבעיר את האדמה
רק לשמוע אותו
הזמין אותי למסיבה
כל כך רוצה ...
אבל חוששת שוב להיפגע
רוצה אותו ... לבד לבד
להתמסר לו לרצות אותו עד בלי די
מעולם לא חשתי כזה רצון לרצות מישהו כמו את הילד הזה
שאפילו לא יודע שאני ככה מרגישה
בחוץ אני כאילו קשוחה
אבל בתוכי פנימה שפחה שפוטה