עכשיו, אחרי כמה לילות ללא שינה הגיונית, שואפת את הסיגריה האחרונה של היום לפני שאפול, ספק מהאלכוהול, ספק מהכאב, ספק מעייפות.
הכי כואב לי, שמכל הבנות בחרת בי.
לפחות בזמנו. יכול להיות שבשנייה זו, בעוד שאני מתקתקת, אתה מתקתק מישהי אחרת.
הצעת לי הצעה שאי אפשר לסרב לה. הרי ידעת בדיוק מה הרגשתי כלפיך.
מדהים, חשבתי שאני אוהבת שליטה רק במיטה. מסתבר שאני מזוכיסטית גדולה ממה שידעתי, 7\24 קטן עליי ועל הכניעה שלי אליך.
הכי כואב לי שאתה לא דיברת. בזמן שהלב שלי הרגיש כמו אחרי ניתוח פתוח יום אחרי יום, כשהיית פורם וסוגר את התפרים כתאוות נפשך. עכשיו נפער בו חור נוסף, ואתה לא כאן לסגור אותו.
הכי כואב לי, שניסיתי. שניסית. שניסינו. אמרת לי שננסה, ומה כבר יכול לקרות. חבל רק שאני ניסיתי הרבה יותר ממך ואתה לא באמת ראית אותי.
הכי כואב לי, שהסרת אחרי יומיים את ה"תפוס" מהכרטיס שלך, בעוד אני רשמתי בענק ובפירוש שלא לפנות אליי. ממשיך לכיבוש הבא שלך, הא?
הכי כואב לי, שהייתי צריכה לזרוק את מברשת השיניים שלך, בידיעה שלעולם לא תחזור לכאן. (למרות שהצעתי לך לקחת אותה איתך).
הכי כואב לי, שהאמנתי לכל מילה ולכל הברה שיצאה מהפה המדהים שלך, למרות שידעתי שכל צליל היה שקר.
הכי כואב לי, שנתת לי להתמסר אליך ככה, כשידעת איך אתה מרגיש באמת, כשידעת איך אני מרגישה באמת.
הכי כואב לי, שאמרת שאני הבחורה שתמיד רצית, שתמיד חיפשת, שאתה לא חושב ש"אפשר לזכות בלוטו שוב". למה אתה נותן לי ללכת?
הכי כואב לי, שאני באמת מסוג הבחורות להביא לאמא, לראות איתי עתיד.
הכי כואב לי, שלא כתבת מילה עליי, אף פעם. אולי עקב חוסר מוזה, אולי מפחד, אולי כי באמת היה לך חלול שם. אבל ראיתי את כשרון הכתיבה שלך, קראתי אותך, את העבר שלך. אמנם כתיבה זו נועדה לאחרות, אך קראתי בזמן שהתפרים להלן נפרמו אחד אחרי השני.
הכי כואבת לי המחשבה שבטח אתה לא חושב עליי כלל, ושאתה מרגיש הקלה.
הכי כואב לי, שכשהלכת, נגררתי בשארית כוחותיי למכבסה וביקשתי שיכבסו כל זכר ממך, מהסדינים שלי.
הכי כואב לי, שאני לא יכולה להוציא מהראש את התמונה של שנינו בוכים במיטה שלי. למה אתה נותן לי ללכת?
הכי כואב לי, שאני צריכה לשכוח אותך, את הריח שלך, את הקול שלך, את הגוף שלך, את הנוכחות שלך בחיי. נתת לי תחושה שגם כשהיית רחוק, היית איתי. לא באמת.
הכי כואב לי, שאני צריכה אותך.
הכי כואב לי, שנתת לי תחושות שווא, שאתה שם בשבילי. ההכחשה שלי גם שיחקה תפקיד כאן.
הכי כואב לי, שחיכיתי לך, בתקווה שעכשיו, עם השינוי בחייך, זה יהיה שונה.
הכי כואב לי, שהלכת.
זוכר כשלחשתי לך בנשימות מקוטעות שיש את תופעת הכאב שאתה הולך לישון איתו, ואתה מתעורר ובשנייה הראשונה אתה לא זוכר את הכאב? ובשבריר השנייה לאחר מכן זה מפלח אותך כמו סכין מושחזת היטב?
הכי כואב לי, שהרגשתי את אותו הכאב בשנייה שפקחתי עיניי בוקר אחרי, והרגשתי כאב חד, כשהבנתי שגבר מחבק אותי, וזה לא אתה.
למה נתת לי ללכת?
לפני 14 שנים. 26 בספטמבר 2010 בשעה 21:43
