איד

כשתחזור לארץ ותגיע הביתה, תפתח את הדלת.. בטח תמצא אותי ישנה בחושך, מכורבלת עם עצמי...

בהתחלה לא תתאפק ותעיר אותי בחיבוק ונשיקות... אם לא התעוררתי לפני (בכל זאת, לא רגילה שנכנסים לנו הביתה כשאני ישנה...)

בערפול מנומנם אמתח שוב למיטה ואחכה שתשכב לידי... אבל לך יהיו תוכניות אחרות.

תחזיק אותי חזק בזרועותיך הרחובות בכאילו תמימות ותחזיק לי את הראש.. ופשוט תנשק אותי.. תחילה ברכות אבל אז אשים לב שאתה מושך לי בשיער וזולג לנשיכות בצוואר...

אתעורר בכל כך הרבה בחינות, החושים שלי יתחדדו והריח שלך יהיה כל כך חזק באפי, ואני אסתחרר ואתן לך להוביל אותי בדיוק למקום שאתה רוצה אותי בו... כל כך כנועה, לא מסוגלת להתנגד לך ומצד שני... גם לא רוצה להתנגד.

אני יודעת שתוביל אותי למקום שאתה רוצה אותי בו, למקום המרחף בו אתה תוכל להוציא עליי את האגרסיות שלך... סימנים סימנים, יד חופנת שד חופנת לחי ישבן חופנת... באופן לא מודע אתה נכנס לטירוף העמוק שלך, בו אתה מוציא את כל המפלצות שלך עליי. פורק עליי את העול שלך, את כל מה שמפריע לך, את השגרה, היומיום, האגרסיות, על הבוסית ועל השכנים ועל הבן זונה התורן שחתך אותך בכביש... כל טיפה בתת המודע שלך מתפרשת כסימני אהבה על גופי.. אני כבר מאבדת תחושה בכמה מקומות וזה נותן לך עוד "משטח עבודה". תוציא עליי הכל אהובי, את כל האגרסיות שלך... כי אתה יודע שבסוף.. זה בדיוק מה שאני צריכה.

אמרתי לך אתמול שאנחנו קשורים אחד לשניה בקשר מאוד עמוק. אני חושבת שאנחנו עונים על הצרכים המדויקים והמופרעים אחד של השניה מהכיוונים ההפוכים וזה לא רק במיטה אלא בסימביוזה הנדירה שלנו בכל תחומי חיינו המשותפים. אתה היין ואני היאנג, בצורה טבעית וזורמת כל כך מתאחדים לאחד.

אני אוהבת אותך.

בכל כך הרבה צורות, דרכים, טעמים וסיבות שונות ומשונות וזו רק אחת מהן.

אני אוהבת אותך.

״אני אוהב את הכוס שלך, אני אוהב את התחת שלך, אני אוהב את הפה שלך...

אני אוהב להיות בתוכך!״..

אני אוהבת אותך.

שאלת אותי לפני כמה שבועות איך זה שאני לא כותבת יותר בבלוג...

עניתי לך שבעיקר כי אין לי צורך.

אתה...

אתה מספק כל צורך שלי. כמוסים והזווים ככל שיהיו. אתה תומך בי כמו שמעולם אף אחד לא תמך. אתה אוהב את המשפחה שלי. אתה מוכיח לי בכל יום שזה באמת, ושאנחנו באמת חיים חיים אוהבים, עכשיו, ביחד.

אתה ישן עכשיו בחדר ואני שקועה בך... ובמחשבות...

שלשום עלתה לי מחשבה כואבת, שמתישהוא, גם אם זה כשהמוות יפריד בינינו, מתישהוא, זה ייגמר.

וזה כאב לי כל כך. איך יכול להיות שמתישהוא, אהבה כזו עוצמתית תוותר כעלה נידף ברוח סתווית אלמותית. וזה צרב בי רק המחשבה שמתישהוא, אאבד אותך.

כרגע, אנחנו חוגגים את השנה הראשונה שלנו... ויודעת שהיא לא האחרונה.

אני אוהבת אותך יותר מהחיים עצמם.

שלך לנצח.

אני.

* הכותרת היא בעיקר כדי להזכיר לי, איפה הייתי לפני שנה באותו היום...

אז עכשיו אתה יושב וממלמל עם בכירים באנגלית.

לפני עשרים דקות בעלת אותי בפראות, וגמרת לי, בלא פחות סחף, בתחת.
יסלחו לי כולם, באמת, אבל יום הזכרון לא ממש השפיע עלינו כשמדובר ב"שנ"צ" לפני שיחת ועידה מהעבודה.
ה"שנ"צ" התחיל בלטיפות חתוליות והמשיך ב... טוב, אתם יודעים את ההמשך.

אז עכשיו אתה עירום, מעשן ומשוחח במילים נאותות מול הבכירים בארה"ב, שאין להם מושג, מה הלך פה לפני זמן מה.
ככה זה כשעובדים בחברה גלובלית. אתה שייך להם גם ביום הזכרון ובחגים.
רק שאני.. שייכת רק לך.


* פוסט הזוי זה נכתב תחת השפעה, לא של חומרים חיצוניים.

אתה גבר בכל רמח איבריך.
כשאתה מעשן סיגריה, כשאתה מכין קפה, כשאתה מטאטא את הרצפה.
אתה נוטף גבריות שמסעירה את חושיי ומערפלת אותי.
אתה תמיד מריח טוב, לא משנה מאיפה באת ומה עשית.
כשאתה מעשן ג'וינט אני מתבוננת עליך וחושבת לעצמי "אני כל כך אוהבת לשמוע אותו מעשן ונושם ונושף..."
אתה אוהב להתלבש בדיוק איך שאני אוהבת שגבר מתלבש. אם הייתי צריכה להלביש את הגבר שלי, לא הייתי משנה כלום מכל פריט שאתה עוטה.
אתה שותה ומכין בדיוק את הקפה שאני אוהבת. אותה חברה, אותה כמות סוכר וחלב.
אתה נעים ורך. מצד שני, אתה מחוספס וגולמי, אתה הגבר החדש והמטופח מול טרזן חייתי ולא מאויש.
אתה אוהב לישון כמו שאני אוהבת. חיבוק מכפת עד שנרדמים ואז לאט לאט איש לצידו שלו, ואז נפגשים שוב לחיבוק מנומנם או כפית רשמית בהכרה חלקית. כמות השינה בינינו תואמת בסימביוזה נדירה.
אתה מצחיק אותי כל כך, תמיד.
אתה מנשק אותי בבוקר והלב שלי זורח. אני חולמת עליך בלילה ואז מתעוררת לידך.
אתה אוהב את המוזיקה שלי. הזויה ונדירה ככל שתהיה, אתה מצליח להתחבר לכמעט כל שיר שאני משמיעה לך.
אתה מכין את השקשוקה הטעימה בעולם. וכשעמדת ככה בשבת בצהריים עם הפיג'מה ובישלת בשבילי הרגשתי כל נים בגוף שלי זועק...

אתה יודע בדיוק איך לגעת בי. איך לדבר אליי, באיזה טון ובאיזו נימה, ומה לומר בדיוק המושלם ברגע הנדרש.
אתה לא נבוך ממני. אתה גורם לי להרגיש בנוח עם הדברים שמביכים אותי.
אתה לא מפחד מהפחדים שלי. ומהדפיקויות שלי. אתה שומע הכל, גם אם לפעמים זה לא קל, ואתה רק נותן לי את הלגיטימציה להמשיך לספר לך, ומיד מנסה לעודד אותי במשפט חוכמה שלוף.
אתה מכיר אותי. את כולי. את כל הצדדים שלי. את כל פניי.
אתה מצליח לעודד אותי בחיוך. ואפילו בסמס. אתה יודע להופיע בדיוק כשקשה. כשלא נוח לי או שעצוב לי.
אתה לא מר "חכי עד שתראי". אתה לא מפחד לומר לי מה אתה מרגיש או חושב, כואב ככל שיהיה.
אתה אמיץ בעיניי.
אתה לא מפחד או נרתע ממני, בשום מצב, טבעי, מכוער ומדמם ככל שיהיה.
אתה מחבק אותי בצורה שלא הומצאה אפילו.
אתה מזיין אותי בצורה שלא הומצאה אפילו. לעזעזל, צריך להמציא שם למה שאתה עושה לי. ערך שלם. חדר שלם כדי להכיל את הכרכים עבי הכרס הללו.
אתה שולט, אבל לא כזה שמסתובב בכלוב, מעולם לא התערבבת בקהילה, אפילו מושגים בדסמיים אתה לא מכיר. אט אט אתה נסחף יותר ויותר לעולם הזה, לעולם שמרכיב אותי כחלק ממני, ואתה רק שוחה בו כמו דג מיומן שנלקחה ממנו הרשות להשתכשך ועכשיו שחררוהו.
אתה שולט מהבטן. אתה יודע בדיוק איך להכאיב לי, ואיך ללטף, בלי שאומר מילה, אתה יודע.
אתה אוהב להשאיר עליי סימנים. ואני ידועה כחובבת סימנים.
אתה פתאום שולף "את כל כך יפה" כשאני מעליך, נוטפת, ואז מיד גורם לי לגמור. בלי תזוזה.
אתה שולף באקראיות "את כל כך יפה" ואני נאלמת ומתבוננת בך בחשד, ומיד מאמינה לכך שאתה חושב כך באמת.

ואני?
אני........

אני לא אעשה עוד סיכום שנה עצמי, כי את זה כבר כתבתי בראש השנה (תקראו כמה פוסטים למטה, עצלנים).
אבל... אני כן רוצה לציין את השינוי הגדול שחל בי, כדי שזה יהיה כתוב לבן על גבי שחור, בעוד מקום מלבד הלב שלי.

לפני שנה בדיוק חזרנו. היינו במסיבה הטיפשית ההיא וחבשנו את כובע הסנטה ואז היינו במסיבה הטיפשית יותר. אבל אז הגענו הביתה ולא יצאת מהבית שלי 3 ימים. אח"כ חלינו וטיפלנו אחד בשני במשך שבוע, בלי צורך בעולם חיצוני...

לפני חצי שנה נפרדנו.
מאז...

אני לבד. וטוב לי. טוב לי לקום בבוקר ולפנות לעיסוקיי, טוב לי לנסוע לבד לטייל בחו"ל, טוב לי להמשיך בחיי וטוב לי בלעדיך. טוב לי להכיר את עצמי לבד, אחרי 10 שנים של מערכות יחסים...

היום האהבה שלנו הפכה לאהבה אחרת, חברות עמוקה אם תרצה, כפי ששמרתי עם כל האקסים שלי. טוב, לא עם כולם באותה הרמה 😉

אוהבת אותך בדרכי שלי, בדרכנו שלנו, חוות שועלים 😄

--------------------------

השינויים שחלו בי בשנה האחרונה מפתיעים אותי בכל יום מחדש.. כפי שציינתי, אני אדם אחר, אסרטיבי הרבה יותר, ולא מתפשר. מכאן, אני יודעת שאשיג את המטרות שהצבתי לעצמי. אולי לא בדיוק קלנדרי, אבל הם בדרך. אני מרגישה את זה.
סוף העולם? אולי. אבל לפחות אני יודעת שאלך עם חיוך. ונעולה בעקבים גבוהים ויפים 😄

שנת 2012 שמחה לכולם.


http://www.youtube.com/watch?v=8t-I-Lqy06g&feature=mr_meh&list=FLaRBj8PD6Edxh1Vpjcj8pAA&lf=BFp&playnext=0

הלחץ, הפחד והתסכול פרקו עצמם לידי דמעות.

הזמן לא מניח לי - מתקתק כמו צעדים רחבים לעבר הלא נודע.

מרגישה כמו בקליפ היפהפה הזה, חסרת שליטה לחלוטין... על כל הקורה סביבי (והמילים לא עוזרות)...

בצורה מיואשת ולא אופיינית, הברבית מפסיקה לברבר ומסיימת בכוח את היום הזה, לתוך פוכה.

http://www.youtube.com/watch?v=LvetJ9U_tVY&ob=av2e

נזכרת בדיוק במי ובמה שאני,
כשמתהלכת ברחוב בגשם,
עוטה את מעילי ששכב וחיכה עד עכשיו בארון מהעונה שעברה,
ולאחר שמרגישה משהו בכיס,
מוצאת תחתונים שנשכחו,
מזכרת מפעילות בסוף החורף שעבר.


לזר שהלך אחריי וצפה בהנ"ל, עמך הסליחה - למרות שמגיע לך פרס בתור "הזר האקראי שראה לי את התחתונים הכי מהר".

ארבע וחצי. לא מצליחה לישון.
נמנמתי קצת ואז נרדמה לי הרגל, או נתפסה יותר נכון, באזור המפשעה. זה לעולם לא קורה לי (טוב, אולי אחרי 3.5 שעות של סקס...)
אבל אני רגילה לא לישון טוב, בחדר של אחותי.

הגעתי לדרום הלא-כל-כך-דרומי, אתמול. שישי בצהריים יותר נכון. אני אוהבת להגיע, במידה, מהבית שלי במרכז. אוהבת להיות עם המשפחה, אוהבת את השקט, הנחמה והפינוק שלעיתים יכולים למצוא רק אצל אמא... ושוב, הכל במידה.

עכשיו אני מוקפת באותו פוך מנחם שלרוב מספק לי שנת לילה טובה או שנצים משובחים, ולא מצליחה לישון בגלל שאני מחכה לאזעקה.
נכון, לא (עוד) שברון לב, לא דאגות מהעבודה/ לימודים, אלא פחד, חרדה אמיתית וקרה המלווה בתסריטי אימה בדיוניים ודמיוניים, וכמה קריאות קדיש, שמדירים שינה מעיניי.

אז קומו כבר, בני זונות. קומו ותפציצו ברבע לחמש לפני השחרית, כמו שאתם רגילים, צבועים מגואלים בדם שכמוכם!
יש פה מישהי שמחכה להעיר את משפחתה ולהוריד אותם כמה קומות בחדר מדרגות!!!

 למישהי הזו גם ככה יש חלומות וסיוטים הירואיים במיוחד, כשהיא מצילה את משפחתה שוב ושוב. (ויש שיאמרו- לא רק חלומות).
אז יאללה, אני כותבת מהאייפוד והעיניים שורפות. הלוואי ולא הייתי צריכה לקום בעוד שעה וחצי לעבודה במרכז, ולחזור למציאות הבועתית שלי במדינת תל אביב. אבל הכאב היותר גדול זו התחושת נטישה שאני חוזרת לעיר הגדולה והם נשארים תקועים כאן. בעקשנותם, לא מוכנים להתארח אצלי, למרות ש״כיף אצלנו ויש אצלנו מקום״...
תמיד הייתי מאוד קרובה לאימינולאחיי הקטנים (טבעי בתור אמא אווזה)... עכשיו אני רועדת מפחד. שומעת את הנשימות / נחירות של אחותי ונרגעת...

אני ממש פוחדת. לילה (בוקר) שקט...

אני קוברת אותך.
לא עשית לי טוב. מה שעברתי איתך לא אשכח לעולם.

מעט ממה שעברתי איתך... עברתי תאונת דרכים, עשיתי עוד שני קעקועים, הרחתי, ראיתי, טעמתי, מיששתי ושמעתי דברים שמעולם לא שיערתי שקיימים. כתבו עליי כתבות עסקיות במדיות שונות. כולל תמונה. כי פתאום אני בטוחה גם במראה החיצוני שלי. למדתי לא לפחד מהתקף לב. למדתי שיותר טוב לי קמפוס באוניברסיטה אמיתית והלכתי גם על זה. למדתי לנגן גם טאבים וסולמות. למדתי ששינוי קטן בשיער יכול לעשות פלאים. למדתי לא לפחד פחד מוות מרופא שיניים (או: כמו שאמר חבר הנפש שלי: "את אוהבת כאב נכון? אז זה ה-דבר"). למדתי לאהוב ספורט. ואנאלי.

למדתי על עצמי דברים חדשים. עברתי פרידה. ועוד אחת. קשה יותר. וסופ(נ)ית. נכנסתי למערכות יחסים לא מחייבות שלימים רדפו אותי היות ודווקא אותם אנשים המשיכו להתעקש עליי. יצאתי ממערכות יחסים שלא התעקשו עליי ואף לא לרגע. ורדפו אותי לא פחות. אני משחררת אותך.

התחזקתי. הפכתי לאישה עצמאית יותר, דעתנית יותר ובעלת שיפוטיות נחרצת. אני לא נותנת לאדם סיכוי לפני שהוא מוכיח את עצמו ולא פעם. לא מתמסרת בקלות, בשום מובן. למדתי על עצמי שאני איתנה מאי פעם. למדתי לקרוא אנשים תוך שניות.

למדתי שאפשר לעבוד 30 שעות רצוף בשתי עבודות ולהשאר בחיים. למדתי שכסף לא קונה אושר, אבל בהחלט גורם לחייך. למדתי שזין גדול גורם לי אושר.
למדתי שאני הכי טובה בלתת, אך גם לקבל זה נחמד. אני כבר לא אומרת "לא, תודה" ו"לא נעים לי". נעים לי, מגיע לי, זה בשבילי. תודה.

למדתי מה טוב בשבילי, ומה עושה לי רע. כמו ממתק שנורא מושך וטעים אבל בסוף מרקיב אותך. אליה וקוץ בה. למדתי ממה עליי להתרחק.
למדתי שלעולם לא מאוחר להגשים פנטזיות (לאו דווקא מיניות) וש 27 אביבים זו התחלה של משהו טוב.
אני בתחילת החיים הבוגרים שלי. מעין תחושה אופטימית לא אופיינית מלפפת אותי. ואני יודעת שלא אמרתי עוד כלום.
מקורבים אליי טוענים כי אני שונה עכשיו. חזקה יותר ואמיצה הרבה יותר, מופתעים מהחוזק הנפשי והפיזי שלי ומאושרים מהברבית החדשה. יותר ויותר חברים ומכרים חדשים אופפים אותי. וכולם רוצים ממני עוד.

אני קוברת אותך. אני משחררת אותך, שנה מכוערת ויפייפיה שכמוך.
מברכת את השנה הבאה עליי לטובה.

רק בריאות, אושר ואהבה גדולה ואמיתית לכולם.


http://www.youtube.com/watch?v=jgKHimdfNrY