לפני 11 שנים. 16 בספטמבר 2012 בשעה 23:04
שאלת אותי לפני כמה שבועות איך זה שאני לא כותבת יותר בבלוג...
עניתי לך שבעיקר כי אין לי צורך.
אתה...
אתה מספק כל צורך שלי. כמוסים והזווים ככל שיהיו. אתה תומך בי כמו שמעולם אף אחד לא תמך. אתה אוהב את המשפחה שלי. אתה מוכיח לי בכל יום שזה באמת, ושאנחנו באמת חיים חיים אוהבים, עכשיו, ביחד.
אתה ישן עכשיו בחדר ואני שקועה בך... ובמחשבות...
שלשום עלתה לי מחשבה כואבת, שמתישהוא, גם אם זה כשהמוות יפריד בינינו, מתישהוא, זה ייגמר.
וזה כאב לי כל כך. איך יכול להיות שמתישהוא, אהבה כזו עוצמתית תוותר כעלה נידף ברוח סתווית אלמותית. וזה צרב בי רק המחשבה שמתישהוא, אאבד אותך.
כרגע, אנחנו חוגגים את השנה הראשונה שלנו... ויודעת שהיא לא האחרונה.
אני אוהבת אותך יותר מהחיים עצמם.
שלך לנצח.
אני.
* הכותרת היא בעיקר כדי להזכיר לי, איפה הייתי לפני שנה באותו היום...