ארבע וחצי. לא מצליחה לישון.
נמנמתי קצת ואז נרדמה לי הרגל, או נתפסה יותר נכון, באזור המפשעה. זה לעולם לא קורה לי (טוב, אולי אחרי 3.5 שעות של סקס...)
אבל אני רגילה לא לישון טוב, בחדר של אחותי.
הגעתי לדרום הלא-כל-כך-דרומי, אתמול. שישי בצהריים יותר נכון. אני אוהבת להגיע, במידה, מהבית שלי במרכז. אוהבת להיות עם המשפחה, אוהבת את השקט, הנחמה והפינוק שלעיתים יכולים למצוא רק אצל אמא... ושוב, הכל במידה.
עכשיו אני מוקפת באותו פוך מנחם שלרוב מספק לי שנת לילה טובה או שנצים משובחים, ולא מצליחה לישון בגלל שאני מחכה לאזעקה.
נכון, לא (עוד) שברון לב, לא דאגות מהעבודה/ לימודים, אלא פחד, חרדה אמיתית וקרה המלווה בתסריטי אימה בדיוניים ודמיוניים, וכמה קריאות קדיש, שמדירים שינה מעיניי.
אז קומו כבר, בני זונות. קומו ותפציצו ברבע לחמש לפני השחרית, כמו שאתם רגילים, צבועים מגואלים בדם שכמוכם!
יש פה מישהי שמחכה להעיר את משפחתה ולהוריד אותם כמה קומות בחדר מדרגות!!!
למישהי הזו גם ככה יש חלומות וסיוטים הירואיים במיוחד, כשהיא מצילה את משפחתה שוב ושוב. (ויש שיאמרו- לא רק חלומות).
אז יאללה, אני כותבת מהאייפוד והעיניים שורפות. הלוואי ולא הייתי צריכה לקום בעוד שעה וחצי לעבודה במרכז, ולחזור למציאות הבועתית שלי במדינת תל אביב. אבל הכאב היותר גדול זו התחושת נטישה שאני חוזרת לעיר הגדולה והם נשארים תקועים כאן. בעקשנותם, לא מוכנים להתארח אצלי, למרות ש״כיף אצלנו ויש אצלנו מקום״...
תמיד הייתי מאוד קרובה לאימינולאחיי הקטנים (טבעי בתור אמא אווזה)... עכשיו אני רועדת מפחד. שומעת את הנשימות / נחירות של אחותי ונרגעת...
אני ממש פוחדת. לילה (בוקר) שקט...
לפני 13 שנים. 30 באוקטובר 2011 בשעה 2:47
