הבלוג של Bad Barbie - איד

ההבדל הקטן...

לפני 13 שנים. 2 בספטמבר 2011 בשעה 23:58

אהבה זה לרצות לתת. ואז לתת עוד.

תשוקה זה לרצות לקחת. ואז לרצות עוד.

לקחת ממני הכל.

1

קצר יותר...

לפני 13 שנים. 2 בספטמבר 2011 בשעה 1:36

אני שונאת אותך.

2

די קצר...

לפני 13 שנים. 9 באוגוסט 2011 בשעה 22:09

אני מתגעגעת אליך.

3

השבוע האחרון היה עמוס. אין ספק, לא רגיל.

הוכחות לכך שאני מאבדת את זה:

1. ביום חמישי הלפני אחרון יצאתי "מוקדם" (חמש ורבע) מהעבודה אחרי לילה ללא שינה... כשידעתי שאני עומדת בפני עוד לילה לבן, הייתי חייבת לתפוס כמה שעות שינה. הסתתי את התריסים, הדלקתי את המזגן, נכנסתי לפוך בתחתונים... נרדמתי. אחרי מה שנראה ככמה דקות, השכנים שאני שונאת (אלה שאני אוהבת לעולם לא עושים רעש) התחילו לריב בקולי קולות בשפת האם הסובייטית שלהם.
נזכרתי בבית הקודם-קודם שלי, בשכנה שהייתה מארחת את החבר שלה, רבים ואז מתפייסים. לא ידעתי מה עדיף לשמוע... את הריב או המייק-אפ-סקס.
מכל מקום, השכנים הרעשניים שלי התחילו לריב ואז כנראה לנקות את כל האקווריומים (יש להם חמישה. והאמבטיה שלהם בדיוק כנגד הקיר של המיטה שלי) במרץ.
התעצבנתי, הסתובבתי ובעטתי בקיר ברוגז. לא עזר.
נכנסתי לאחד החלומות הכי הזויים שהיו לי עד כה, וזה כשלעצמו נדיר, בעיקר למישהי שחלמה את נפילת התאומים יומיים לפני שזה קרה, למשל.
חלמתי שאני חוטפת את השכן המעצבן, קושרת אותו סטייל דקסטר ורוצחת אותו. כדי להעלים ראיות, הייתי חייבת לחתוך אותו לחתיכות. מרובעות כמובן.
בעודי מסיימת את המלאכה וחותכת את שאריות החתיכות (כדי שיוכל לרדת בצורה נוחה יותר באסלה, למי שתהה), אני שומעת דפיקה בדלת. משום מה אני פותחת וזו השכנה, אישתו של המאושר שהרגע חתכתי. היא טענה שהיא יודעת שבעלה כאן. ברור שהכחשתי, תוך כדי מבט מהיר בחלל האדום וברצפת הארגמן.
היא חזרה עם שוטר, שפרץ את הדלת ואמר שהם עשו מעקב ושהבעל לא יצא מהבית, כך שהוא חייב להיות פה. הספקתי לנקות את הדם לפני שהשוטר הגיע, אבל נשארה ראייה אחת.
השוטר שאל "כן? אז מה זה?" והוא הצביע על חתיכה בשרנית, שארית לפשע הנתעב. עין. כמובן ששכחתי עין על הרצפה.
"אה, אדוני השוטר, זה כדור גומי למשחק, כזה שמקפיצים! נו, אתה מכיר.... שנייה, אני אראה לך" ואני מנסה להקפיץ את העין כדי שיעזוב אותי לנפשי. כמובן שהעין התרסקה על הרצפה ועשתה צליל "פחחח" מצחיק.
צחקתי בקול.
ואז התעוררתי. וצחקתי בקול.
המצאתי בדיחה שחורה בחלום שלי...
השכנים המשיכו להרעיש. קמתי ועישנתי סיגריה.

2. חלמתי לפני כמה לילות חלום כחול מדהים, מדויק ופרטני על אריק מדם אמיתי.
הוא כל כך מסוקס שאני מרטיבה בעודי מקלידה ברגע זה ממש.
הלוואי והיה חוטף אותי, שותה את דמי ואז שותה את נוזליי. הלוואי והיה חוטף אותי ועושה בי את כל זממיו.
** אנצל הזדמנות זו לבקש מקהל הקוראים לפנות אליי אם אתם דומים לו, או מכירים מישהו דומה לו. או כמובן אם יש לכם קשר אל השחקן ישירות. אני אדע מה לעשות משם...

התעוררתי מיוזעת. הלכתי ושטפתי פנים וראיתי סימן אדום מאוד על צווארי.

3. ביליתי סופ"ש אצל ההורים. ביום חמישי בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה, ארזתי תיק לסופ"ש וחיפשתי בקדחתנות אחרי הליפסטיק האדום-כתום שלי. חיפשתי בכל הבית. ובכל התיקים עם התאים הסודיים.
הגעתי היום, נכנסתי הביתה לגלות שהליפסטיק היה על הרצפה במרכז החדר כל הזמן.
אני משוכנעת שיש לי דייר נוסף.

4. לא גמרתי כמה ימים עד ש...
(זה סימן לשגעת מתקדמת אצלי)

5. גמרתי עכשיו, 6 פעמים, בשלושים וארבע דקות.

אני משוגעת.
אבל אני מתה על הראש המעוות שלי. משעשעת את עצמי.
אני יודעת שכשהדקסטר האמיתי שלי יגיע, נכבוש ביחד את העולם ונרצח את כל הרעים. ואז נזדיין על הדם. כמו ערפדית אמיתית.
מואהאהאהאההההההההה.

* הרואה לנכון לאשפז אותי בכפייה, שיפנה אליי בפרטי.
** רשמית, הבלוג הזה הולך לשמש אותי כבמה לחלומות הזויים נוספים. אני חייבת לכתוב אותם, ועדיף במקום שאף אדם נורמטיבי יוכל לקרוא (תתמודדו – לא נורמטיביים שכמוכם). כך יהיו ראיות להציג כשסוף סוף יתפסו אותי...

]

2

מתכלבת על העבודה

לפני 13 שנים. 20 ביוני 2011 בשעה 17:35

כי מותר לי, איפה אני אפרוק?

בשבוע שעבר, כשיצאתי מהעבודה ונכנסתי למעלית אחרי אירוע ההשקה שלי בשמונה וחצי בערב, קרה לי משהו מעצב. הבנתי שאני לא שייכת לשם.

תאגיד ענק וקר, הפכת אותי לעבדת היי טק.

תופעה מופלאה מתרחשת בבניין שלי. היות והמעליות שקופות וניתן להשקיף לעבר אזור התעשייה האפל הזה (עלק פארק היי טק), כשמחשיך ואין אור, אתה נכנס למעלית, וקירות המעלית מראות לך את ההשתקפות של עצמך.
ראיתי אשה צעירה ומחויטת, עם שקיות מתחת לעיניים, נושאת מחשב נייד בידיים (כי הלילה עוד צעיר ל Corporate הנפלא הזה) ובלי חיוך. מרגישה שמכרתי את עצמי למלכודת דבש...
באוזניות של האייפוד התחיל השיר המצורף (אתם מוזמנים ללחוץ פליי כדי להכנס לתחושה שלי. מעעעעעעעכשיו), המשך לנסיעה מהבוקר.
ואני חושבת לעצמי בראש "הלוואי ויכולתי ללבוש מה שלבשתי למסיבה האחרונה בדאנג'ן. בלי להסתתר"...

בטוח שהאדריכלים שעיצבו את הבניין בקפידה דאגו גם לאפקט הזה, כדי שבסוף היום, כשהאנשים הקרים הללו ילכו הביתה, יזכרו גם להביט במראה ובעצמם. אני רואה את זה כעונש סמוי. אני לא אשה קרה...

אני מאוד קיצונית, בהכל. מה שלא טוב לי – אני מתקנת. החל ממערכות יחסים שלא ראויות לי, דירות שלא מתאימות לי, חברים שלא מתאימים וכן, גם עבודות. כל שינוי שעשיתי היה לטובה, כי תמיד חיכה לי משהו טוב יותר. ופתאום הדבר הישן נראה לי עלוב, מסכן וחסר ערך. (בעיקר בני זוג :)) אני לא מוכנה להתפשר. אני לא צריכה להתפשר. על כלום בחיי.

הגיל הממוצע בבניין העבודה שלי הוא 47. אני רגילה להכנס לבניין לבושה במירב הצניעות שבחורה בגילי יכולה ללבוש בלי להראות דוסית, ושכל הגברים יסובבו אחריי את הראש. אני גם רגילה לזקן החביב שבקומה שלי, שיכול להיות שהוא קורא אותי עכשיו, היות ויש לו פוט פטיש מטורף והוא כל הזמן בוהה בי ובעוד בנות ברגליים ומלקק לעצמו את השפתיים.

אני יכולה להתרגל ללקוחות ושותפים שאני נפגשת איתם לאחר אינטראקציה טלפונית, מופתעים לראות מישהי "כל כך צעירה" בתפקיד. אני יכולה להתרגל להיות בחדר מלא מנהלים וסמנכ"לים ולהרצות, כשכולם בוהים בי ואני יודעת מה הם חושבים וזה לא על האשה המוזנחת שיש להם בבית.

אבל אני לא יכולה להתרגל לכך שאני לא מאושרת שם.

בשבוע שעבר הציעו לי עבודה מחברה מתחרה. הם פנו אליי, כאילו ידעו. לא שהיה לי זמן לברר על משרה אחרת בלו"ז המטורף שלי.

היום שלחתי את קורות החיים שלי. הם כנראה רוצים אותי. שום דבר עדיין לא סגור אבל... משנה מקום... משנה מזל.
תאחלו לי בהצלחה!

נ.ב: היום בדרך הביתה התחלתי לחשוב על כל השיט הזה... לשלוח קורות חיים כשאתה עובד בחברה שלא יודעת את זה - מרגיש קצת כמו בגידה רומנטית.

ואז גלשתי עם המחשבות לפיתוח תאוריה משעשעת: עבודה היא כמו מערכת יחסים. בהתחלה אתה מלא פרפרים ושמח ומאושר בכל דקה ומרגיש חלק ממשהו גדול וטוב. אחר כך מתחילים להכנס לשגרה, שזה לא רע, אבל אתה משתדל לעשות הכל כדי שלא ישעמם לך. בסוף מגיע השלב שאתם לא מדברים ואתה רוצה לעשות הכל כדי לא להיות שם. אפילו סקס אתם לא עושים. ואתה מתחיל לחשוב על אחרים.
ואז מגיע השלב שכל צד מחכה שהצד השני יעשה את צעד העזיבה, כי כך קל יותר (ולא משלמים פיצויים) 😄

היו מאושרים ביום יום, כל יום קצת, רק כך אפשר להתקרב לאושר אמיתי.

Did I need to sell my soul
...For pleasure like this

[

[/url

2

מסתבר שיש סיבה לכל דבר

לפני 13 שנים. 4 ביוני 2011 בשעה 23:49

אחותי שלי...
כותבת לך כדי שתדעי כמה שאת יקרה לי....
אני לא מאמינה בצירופי מקרים. הגורל היה צריך להפגיש בינינו, כך או אחרת.

חזרתי עכשיו מבילוי איתך, בילוי מושלם, רק איתך.
היה לי אותך לערב שלם, לבד. שבו היה לי העונג לשמוע אותך ועל כמה שקשה לך, ומצד שני להנות מהאושר האין סופי שלך.
אף פעם לא עשינו ערב כזה. שלך ושלי לבד, בלי "מפגעים".

אני אוהבת אותך אהובה שלי.
את יקרה לי כמו אחותי הקטנה/ גדולה, שכן את כל פעם מחדש מפתיעה אותי בגילויי הבגרות והכנות שלך.

אני אוהבת אותך כל כך...

**גם פוסט זה... נכתב בשכרות!!! :)

3

המממ כן :)

לפני 13 שנים. 1 ביוני 2011 בשעה 22:26

** פוסט זה נכתב בשוכרה בשיתוף האדם המככב בו

"אז אתה נשאר?"
"לא, אין לי פה דברים (עוד דברים של כוסית) אני חייב את הדבר הזה לעבודה מחר"
"אוף.... אבל אי אפשר לישון באלכסון אחרי אנאלי"
"את יכולה לישון ישר"

0_0

The battle of evermore.

0

אור הירח

לפני 13 שנים. 31 במאי 2011 בשעה 20:43

כל מה שיכולתי לראות זה את הגוף המדהים שלך באור הירח הבוקע מחלוני
באופן טבעי, הראש שלי היה מוטה מטה לעבר המזרון, הישבן גבוה באוויר.
יכולתי לשמוע אותך בוחן אותי ומחייך לעצמך
שורט, מצליף, נושך, מלקק, מנשק, מלטף, צובט וחופן אותי...

ההנאה שלך ממני רק גרמה לי להפתח יותר... כל כך הופתעת...
לא היית צריך לקשור אותי בכלל, הייתי כולי שלך, ידעת בדיוק איך לטפל בי.

רוק, זיעה וזרע על החזה שלי... ואתה מעסה את גופי ברכות בתערובת...

תמיד אמרתי שירח מלא הופך אותי למשהו אחר...

1

ליבי, ליבי

לפני 13 שנים. 18 בינואר 2011 בשעה 21:51

בעקבות תופעת טבע נדירה שנקראת אני, הלכתי היום לעשות אקו לב במאמץ.
אז אחרי שאדוני-יקירי* ניסה להרגיע אותי לשווא, ואחרי שהוא אמר שהכל יהיה בסדר ושאין מצב שאנחנו עושים עד עכשיו סקסשן כזה ומשהו לא בסדר עם הלב שלי, הוא קינח בהלצה כאשר ביקש לצלם בוידיאו ולשלוח לו. מיותר לציין כי הבדיקה בוצעה ללא חלק עליון (למי שתהה למה הוא היה כל כך סקרן).

הגעתי והיו שלושה אנשים בחדר. שתי טכנאיות וקרדיולוג זקן, שנראה כי שמח שסוף סוף מגיעה בחורה צעירה לבדיקה מסוג זה (לפני יצאה מהחדר אישה מבוגרת, לא מושכת במיוחד, בסביבות גיל 70).
האחת הנחתה אותי (ואני בטוחה שנהנתה מזה) להוריד את החולצה והחזיה, ללבוש את החלוק ולגשת אליה. צייתי בחוסר רצון ובאיטיות. היא מצידה, במיומנות מהירה הדביקה עליי מדבקות כאילו מדובר בסשן מוצרי הדבקה ויריעות ניילון נצמדות: מסביב לחזי השמאלי, בבטן ובצידי הגוף. לאחר מכן חיברה אותי לאלקטרודות והנחתה אותי לשכב כדי לבצע אקו במנוחה. ג'ל אולטרסאונד דוחה נמרח…
ניסיתי לשבור את הקרח בבדיחת קרש כשזרקתי "מזל טוב, יש לך לב קטן!" כשראו את המשאבה הזו פועמת מבעד למסך, אך שמעתי רק את הצחוק המובך שלי בחלל.

מיד לאחר מכן התחיל המאמץ המדומה. ארבע דרגות קושי על הליכון (עם שיפוע!) עד שהגענו לדופק הרצוי. חבל שלא בודקים אותי לפני/ במהלך/ אחרי סשן.
בעודי מתנשפת הנחו אותי לחזור בחזרה לשולחן וביצעו שוב אקו כשהלב פועם במהירות והרופא מציץ בחוסר עניין. "הבדיקה, כצפוי, יצאה תקינה" זרק באדישות. (מה, אתה מאוכזב?! מה ציפית למצוא? מה, אתה האוס?!)

מסקנות:
- או שאני לא עושה מספיק סקס, או שאני לא בכושר. או שאדוני-יקירי* עושה את רוב העבודה. (עבודת קודש!)
- אקו לב באסותא כולל טיפול אפילציה מקיף של שערות בלונדיניות קטנטנות בלתי נראות.
- היו לי שערות בלונדיניות קטנטנות בלתי נראות.
- הטכנאית המתעללת אהבה את זה שאני סובלת על ההליכון.
- אדוני-יקירי* תמיד צודק. בפעם הבאה באמת אשמע בקולו ואצלם את עצמי רצה כך. לפחות אעשה קצת כסף ביו-טיוב! (בנים אוהבים ציצים רצים).

- מסקנת בונוס: לרוץ או להתאמן ללא חלק עליון (אפילו לא הסכימו לי לגוזיה!) עם חלוק חולים פתוח, לא יהיה חלק משגרת הספורט שלי, לרווחתם או לצערם של העוברים והשבים.

* הכינוי "אדוני-יקירי" נוצר במוחי בלית ברירה, כיוון שאני לא מצליחה לקרוא לך באחד מהכינויים הנ"ל בנפרד. זה פשוט מתבקש. וזו אשמתך. אתה גורם ללב שלי לפעום אחרת.

5

Bad Barbie(נשלטת){...}

איד

תאטרון החלומות שלי