איד

כי מותר לי, איפה אני אפרוק?

בשבוע שעבר, כשיצאתי מהעבודה ונכנסתי למעלית אחרי אירוע ההשקה שלי בשמונה וחצי בערב, קרה לי משהו מעצב. הבנתי שאני לא שייכת לשם.

תאגיד ענק וקר, הפכת אותי לעבדת היי טק.

תופעה מופלאה מתרחשת בבניין שלי. היות והמעליות שקופות וניתן להשקיף לעבר אזור התעשייה האפל הזה (עלק פארק היי טק), כשמחשיך ואין אור, אתה נכנס למעלית, וקירות המעלית מראות לך את ההשתקפות של עצמך.
ראיתי אשה צעירה ומחויטת, עם שקיות מתחת לעיניים, נושאת מחשב נייד בידיים (כי הלילה עוד צעיר ל Corporate הנפלא הזה) ובלי חיוך. מרגישה שמכרתי את עצמי למלכודת דבש...
באוזניות של האייפוד התחיל השיר המצורף (אתם מוזמנים ללחוץ פליי כדי להכנס לתחושה שלי. מעעעעעעעכשיו), המשך לנסיעה מהבוקר.
ואני חושבת לעצמי בראש "הלוואי ויכולתי ללבוש מה שלבשתי למסיבה האחרונה בדאנג'ן. בלי להסתתר"...

בטוח שהאדריכלים שעיצבו את הבניין בקפידה דאגו גם לאפקט הזה, כדי שבסוף היום, כשהאנשים הקרים הללו ילכו הביתה, יזכרו גם להביט במראה ובעצמם. אני רואה את זה כעונש סמוי. אני לא אשה קרה...

אני מאוד קיצונית, בהכל. מה שלא טוב לי – אני מתקנת. החל ממערכות יחסים שלא ראויות לי, דירות שלא מתאימות לי, חברים שלא מתאימים וכן, גם עבודות. כל שינוי שעשיתי היה לטובה, כי תמיד חיכה לי משהו טוב יותר. ופתאום הדבר הישן נראה לי עלוב, מסכן וחסר ערך. (בעיקר בני זוג :)) אני לא מוכנה להתפשר. אני לא צריכה להתפשר. על כלום בחיי.

הגיל הממוצע בבניין העבודה שלי הוא 47. אני רגילה להכנס לבניין לבושה במירב הצניעות שבחורה בגילי יכולה ללבוש בלי להראות דוסית, ושכל הגברים יסובבו אחריי את הראש. אני גם רגילה לזקן החביב שבקומה שלי, שיכול להיות שהוא קורא אותי עכשיו, היות ויש לו פוט פטיש מטורף והוא כל הזמן בוהה בי ובעוד בנות ברגליים ומלקק לעצמו את השפתיים.

אני יכולה להתרגל ללקוחות ושותפים שאני נפגשת איתם לאחר אינטראקציה טלפונית, מופתעים לראות מישהי "כל כך צעירה" בתפקיד. אני יכולה להתרגל להיות בחדר מלא מנהלים וסמנכ"לים ולהרצות, כשכולם בוהים בי ואני יודעת מה הם חושבים וזה לא על האשה המוזנחת שיש להם בבית.

אבל אני לא יכולה להתרגל לכך שאני לא מאושרת שם.

בשבוע שעבר הציעו לי עבודה מחברה מתחרה. הם פנו אליי, כאילו ידעו. לא שהיה לי זמן לברר על משרה אחרת בלו"ז המטורף שלי.

היום שלחתי את קורות החיים שלי. הם כנראה רוצים אותי. שום דבר עדיין לא סגור אבל... משנה מקום... משנה מזל.
תאחלו לי בהצלחה!


נ.ב: היום בדרך הביתה התחלתי לחשוב על כל השיט הזה... לשלוח קורות חיים כשאתה עובד בחברה שלא יודעת את זה - מרגיש קצת כמו בגידה רומנטית.

ואז גלשתי עם המחשבות לפיתוח תאוריה משעשעת: עבודה היא כמו מערכת יחסים. בהתחלה אתה מלא פרפרים ושמח ומאושר בכל דקה ומרגיש חלק ממשהו גדול וטוב. אחר כך מתחילים להכנס לשגרה, שזה לא רע, אבל אתה משתדל לעשות הכל כדי שלא ישעמם לך. בסוף מגיע השלב שאתם לא מדברים ואתה רוצה לעשות הכל כדי לא להיות שם. אפילו סקס אתם לא עושים. ואתה מתחיל לחשוב על אחרים.
ואז מגיע השלב שכל צד מחכה שהצד השני יעשה את צעד העזיבה, כי כך קל יותר (ולא משלמים פיצויים) 😄

היו מאושרים ביום יום, כל יום קצת, רק כך אפשר להתקרב לאושר אמיתי.

Did I need to sell my soul
...For pleasure like this

[