כבר לא שותקת

כל השבוע ישבה עלי מועקה מכך שפגעתי 

בחברה שלי כשסיפרתי לה את סיפור שינוי

המין שלי וכל השתלשלות חיי. למרות שהסיפור 

הספיק לחיות רק 24 שעות עד שהתוודתי שאין 

בו שמץ של אמת, היא הקדישה לו די הרבה זמן 

בינה לבין עצמה. אני לא יודעת האם היתה לה 

חוויה אישית שצפה לה בעקבות הסיפור ואז אני 

באה ומנפצת את הדרמה שהיא נמצאת בה. אני 

לא יודעת וכנראה אף פעם לא אדע אבל ידעתי 

שאני רוצה לפצות אותה. היא לא ממש שתפה 

פעולה אז אם אני לא מצליחה להעלות אותה 

למעלה, אני אוריד את עצמי למטה. בחמישי בסוף 

היום כשנשארנו כמעט לבד בקומה, הזמנתי 

אותה לחדרי, סגרתי את הדלת ואמרתי לה 

שאני רוצה לשיר לה שיר. הלב שלי קצת הפריע

לי לנשום ולקח לי זמן לדבר אבל בסוף זה קרה. 

עמדתי מולה והתחלתי לשיר ולנוע ואפילו הבטתי 

בעיניה. מבחינתי זה היה אחד הרגעים המביכים 

שעברתי והיא זכתה להיות הראשונה שרואה 

אותי מבצעת נמבר מול "קהל". 

אחרי שנרגעתי והחלפנו חוויות מהנמבר הזה, 

שאלתי אותה האם היא סולחת לי. התשובה 

שלה היתה "סלחתי לך מזמן. עכשיו אנחנו פיטים" 

אז כדי שגם אתם תהנו, קבלו את הביצוע המקורי 

לפני שנה וחצי קולגה שלי שאלה קולגה אחרת 

אם יש מצב שנולדתי נקבה ומתישהו עשיתי ניתוח 

לשינוי מין כי הקול שלי מזכיר לה גוונים נשיים 

וכמובן שצפורניים מרוחות בג'ל היו הטריגר לזה. 

בעוד שהיא שכחה מזמן מהתיאוריה הזו, אצלי 

כבר רצה סצינה שבה אני מספרת לה את "סיפור" 

חיי וכיצד שיניתי את המין שלי בגיל די מתקדם. 

אז נוצרה הזדמנות לממש את הסצינה הזו ואפילו 

צרפתי תמונה של אחותי שיכולה להראות את 

נקודת ההתחלה שלי. היות ויש דמיון רב בינינו, זה 

אפילו עבד. זרמתי עם הסיפור ברגשות מעורבים, 

מצד אחד היא הרימה לי להנחתה ואני לא מסוגלת 

שלא להנחית. אבל מצד שני אני אוהבת אותה ודואגת 

לה וכואב לי לשקר לה אפילו אם זה "שקר לבן". 

כשבקשתי מאחותי תמונה שמתאימה לסיפור היא 

אמרה לי שאני חרא של בן אדם וסירבה לשלוח  

אלי תמונה. היא הסכימה לבסוף רק אחרי שהבטחתי

 לחשוף את האמת מיד לאחר מכן. אז כל זה קרה 

 אתמול והיום והיתה לנו שיחה ארוכה לאחר הוידוי 

שלי. לא יכולה לומר בוודאות שכעת היא מבינה הכל. 

אני בטוחה שיצופו לה המון שאלות על הסיפור ועל 

האמת. אני מקווה שהאמינות שלי לא נפגעה בעיניה. 

אז לילה טוב בינתיים  

ממני הרעה 

קופצת לגיחה קטנה של התרעננות 

עם חברים וחברות אבל עדיין אשמח 

להכיר חברים מכאן. אז אם יש כאן 

מקומיים שישמחו לקפה איתי, אני 

אשמח. 

הפעם, לצערי, אני בגרסה הגברית שלי. 

אז יאללה ביי

מסיימת שיעור פיתוח קול ומחליטה לשוטט 

קצת בדיזינגוף סנטר (אפילו בחיפה יש יותר 

חיים ממה שקורה פה עכשיו). 

אבל לעניינינו....אני מגיעה לחניון והשומר 

מבקש "גברת, את יכולה לפתוח בגאז'?" 

אני פותחת והוא חוטף חום מכמות ארגזי 

הכלים והציוד שיש לי שם. לאחר שהוא 

מפשפש בין הדברים הוא חוזר אלי ושואל 

"גברת, כל הציוד הזה הוא של בעלך?" 

אני מהנהנת בחיוך והוא מסמן לי להמשיך. 

אם הסופ"ש ימשיך כך, אני מסודרת. 

הריגוש הגדול, הארוע המכונן עדיין לפנינו 

ואני מנועה מלספר עליו עדיין, אבל אם הכל 

יתממש כמצופה, תחזרו לכאן בראשון לחוות 

איתי את סוף הסופ"ש. 

אוהבת 

דנה

הפעם אני מעלה בשבילי, לא בשבילכם.

כדי להזכיר לי שאני לא לבד מאחורי הקלעים,

שהשמש יכולה לזרוח גם ובעיקר כשנחשפים.

אז עד שיגיע תורי....

עומדת בתור בסופר כשחולף לידי ילד מתוק 

עם חבילת m&m ובקול מתחנן מסביר לאמא 

שלו "אמא, זה לא מתוק, זה פשוט עם שוקולד". 

רק בגלל המקוריות הייתי קונה לו את הלא מתוק הזה. 

ואז תוך כדי המתנה, חשבתי שאני יכולה להגיד 

לרונית... " אהובה שלי, שמש שלי זה לא היה 

סשן ספנקינג, זה פשוט אימון עם רצועות" 

חושבים שגם רונית תחשוב שאני מתוקה 

ותמימה ותאשר לי ????

ארוך אבל שווה כל רגע.

בעיקר למי שחושבת שנפלו עליה השמים 

ולמה מגיע לה בן זוג כזה סוטה. מה רע 

בגבר נורמלי שרוצה את אישתו רק בשבילו.

תקראו... תודו לי אחר כך 

לפני עשור וחצי בערך פנטזתי לתפוס את 

החיים בביצים כשניסיתי את מזלי בשיווק

רשתי של חברת NIKKEN. האמת שאין 

קשר למזל כאן אלא רק עבודה אנטנסיבית

ורצופה שבסופה חלק מהעוסקים יגיעו לרווחה

שלא קשורה להחלפת זמן בכסף. הדרך לשם

רצופה מהמורות והתנגדויות ויש אינסוף נפילות,

אבל החלק החשוב הוא לדעת להתרומם אחרי כל

נפילה ולהמשיך במשנה מרץ אל עבר היעד הנכסף.

היות ולא גדלתי על חינוך סובייטי, כדי להצליח

בעסק הזה צריכה להיות לי תמונה ברורה של

החלום שלי והחזון שלי.

אתם בטח כבר מבינים שהייתי קצת ילדה רעה

ולא עשיתי את מה שצריך. אז אני מספרת

לכם את זה רק כדי לשתף אתכם בזכרון אחד

מאחת ההדרכות הטובות שחוויתי שם.

על הבמה עמדה אחת המנטוריות המעולות 

בניקן והיא בקשה מתנדב שהצטרף לאחרונה 

לניקן. לבמה עלה אחד הפעילים המבוגרים והיא

שואלת אותו מדוע הוא הצטרף לעסק הזה. 

הוא - אני רוצה שיהיה לי הרבה כסף

היא - זו לא סיבה מספיק טובה. למה אתה רוצה 

           הרבה כסף?

הוא - כדי שאוכל לקנות יאכטה

היא - זו עדיין לא סיבה מספיק טובה. מדוע אתה 

          רוצה לקנות יאכטה.

הוא - כדי שהנכדים שלי יוכלו להצטרף אלי להפלגות.

היא - זו בדיוק הסיבה שתעזור לך לצלוח את הרגעים 

          הקשים שעוד יגיעו.

רואה עכשיו בפעם המליון את רפסודיה בוהמית ומדמיינת

אותי על הבמה. במה קצת יותר קטנה אבל המעמד

די דומה. היו לי לא מעט רגעי שבירה שגרמו לי לרצות

לוותר על כל הפרוייקט הזה ולהשאיר אותו לפנטזיות

עמומות. אבל המחשבה שיום אחד הבנות שלי יזכו

לראות אבא שלהם על הבמה, שומרת אותי חמה

וממוקדת על המטרה.

מקווה שהתמונה הזו תשאר מספיק ברורה כדי 

שהחלום הזה שלי יהיה מושלם בדיוק כמו שהוא.

מסיימת שעתיים מאוד מוצלחות עם המורה

המעלפת שלי לפיתוח קול.

תפוקת האימונים והחזרות שבצעתי בשבועיים

האחרונים לא ממלאת יום חזרות אחד ובכל זאת

היו לי בחצועים מפתיעים. יש עוד המון עבודה

אבל אני לפחות רגועה עכשיו שיש עם מה לעבוד.

אתם לא מבינים איזו זריקת מרץ זה היה עבורי.

זהו, מתחילת השבוע אני סוגרת שעות ביומן 

לאימונים וחזרות. וגם את הבירוקרטיות צריך

לסיים. אני בהחלט יכולה להתייחס לזה כאל 

מפעל חיים למרות שאת הפרוייקט הזה אני

מריצה רק חמש שנים לעומת מפעל חיים אחר,

"אמיתי" שמעסיק אותי כבר 45 שנים. שניהם

מרגשים אותי אבל המופע הזה מוציא ממני

דברים שלא היה לי מושג שקיימים בי. ואני

נהנית מכל רגע בגילויים והחשיפות הקטנות 

האלה לאורך הדרך.

אז שיהיה לכם סופ"ש קסום

שלי כבר עכשיו מתחיל כך

אוהבת

דנה 🌹

מתגלגלת בפקקים בכביש 6 בשעה האחרונה

ומתמכרת לנוסטלגיה בשעה קסומה של

הדר מרקס מראיינת את אושיק לוי (אתם 

מבינים עכשיו עד כמה אני זקנה?). השירים 

קסומים, הסיפורים מאחוריהם עוד יותר, ואז

לקראת סוף השעה אושיק שר לייב באולפן את

"יונתן סע הביתה" ואני מתחילה לטפטף מהעיניים 

והגוש בגרון מקשה עלי לנשום. לא מבינה כל כך

מאיפה זה בא פתאום. אולי זו פשוט קרן אור טהורה 

של געגוע לבית בתקופה מכוערת שבה כל פוליטיקאי 

זב חוטם מרשה לעצמו לפתוח את הפה ולטנף את

האוירה בגיבובי שקרים ודמגוגיה זולה. אני מצליחה

להרגע ולנגב את הפנים לקראת סוף השיר ומנסה לשחזר

ממתי נהייתי כזו ריגשית. אושיק מסיים את הביצוע 

ושקט לא ברור לכמה שניות יותר מדי ואז הדר מרקס

מנסה להמשיך את השידור אבל היא עדיין בוכה.

הבכי שלה וההתרגשות שלה גורמים לי שוב לסיבוב

נוסף של דמעות (למזלי אני עדיין מזדחלת בפקק).

אז כן, אני פטריוטית אמיתית, אוהבת את ארצי בלי

להעריץ את המנהיגים. קשישה נוסטלגית שזוכרת

ימים טובים יותר ולא ממש אופטימית לעתיד הדור

הבא שלי.

בינתיים תשתדלו להנות ממה שיש ותזכרו שאחרי

הבחירות אנחנו עדיין צריכים לחיות יחד.