לפני 6 שנים. יום שבת, 4 ביולי 2020 בשעה 14:16
לא יודעת איך בדיוק לתאר את התחושה הזו.
יש לי כל מה שאדם צריך כדי לחיות, בת זוג
אוהבת, ילדים מושלמים (בעיקר כשהם ישנים),
קורת גג ועבודה שלא נגמרת. אבל כל זה מאפשר
רק לחיות, מה עם הנשמה? רוח האדם? מתי ארגיש
שלמה עם עצמי? אני כל הזמן מפנטזת כיצד אני
עוזרת לקרוסיות מתחילות בצעדיהן הראשונים.
עוזרת להן להתמודד עם חששות של מה יגידו
מסביב, איך נכנסים לחנות בגדים ומודדים ככל
אישה ויוצאים בחיים ואפילו עם חיזוקים, איך
משתפים את בת הזוג ומפרקים חרדות קיומיות.
אבל הבועה הזו מתפוצצת לי בפנים כשאני לא
מצליחה לעשות זאת בביתי שלי. זה לא כישלון
מוחלט מבחינתי כי אני שלמה עם כל מה שרשמתי
ואף מבצע זאת הלכה למעשה אבל לא הצלחתי
להביא את רונית לעמוד לצידי באש ובמים. יש
לי אישור מבחינתה לשחק רק ברדודים, לצאת עם
חברות, להשתתף במסיבות אבל רק במקומות שבהם
החברים והמכרים שלנו לא מסתובבים (כאילו שיש
לה מושג היכן המכרים שלנו מבלים).
לפני חודש בערך התחלנו טיפול, אני אומרת התחלנו
למרות שהטיפול הוא של רונית בלבד. דחפתי לזה
כדי שהיא תתמודד עם שאלות של הערכה עצמית
והתחשבות יתר בדעות של אחרים או בדעות שהיא
חושבת שיש לאחרים. הקונפליקט של היציאה מהארון
של דנה היה רק הטריגר להתחלת הטיפול הזה.
אתמול, לאחר שרונית קיימה כבר מספר פגישות עם
המטפלת , הצטרפתי גם אני למפגש. רציתי שהיא תכיר
את דנה ממקור ראשון ולא רק מסיפורים של רונית.
בלילה שלפני ישנתי רק שעתיים, בשש בבוקר כבר
היית על הרגליים כדי להספיק להתאפר ולעשות
מניקור ולק בורדו כמו שאני אוהבת. אתהפנים שלי
אני מפקידה רק בידיים של המאפרת המחוננת שלי
(המלצות ישלחו לפי דרישה) ולכן עברתי אתמול
300 ק"מ כדי להיות סנדרלה לשלוש שעות.
היום הזה טלטל אותי בטרוף. רונית לא רואה את זה,
היא עסוקה בצרות שלה מעצם קיומה של דנה.
ואני כמו בהתקף מניה דפרסיה מוקטן, כל השבוע
ההתרגשות גוברת, אני במתח תמידי האם יש סיכוי
שהאיפור המושלם שלי לא יצא לפועל, האם אפספס
דברים תוך כדי התארגנות, איך תהיה הדינמיקה בשיחה,
האם אזכור את כל מה שרציתי לומר ולא כתבתי לעצמי.
ואז הדפיקה בדלת ואנחנו נכנסות, אני יכולה לסכם את
התחושה שלי מהמפגש במשפט אחד. אם היה לי
תקציב פנוי, הייתי מתמכרת לטיפול ולמטפלת.
תפקידה הוא לא להיות שופטת בינינו אלא רק לכוון
את בחינת השאלות שאנו רוצות לשאול את עצמינו.
וכמו בכל תהליך כזה, הוא ארוך מיגע ויקר. התובנה
שלי מהיום הזה מהרגע שנכנסנו לחדר ועד לרגע שבו
העלמתי כל זכר לדנה (כמעט כל זכר, שאריות השחור
בעיניים והמסקרה עדיין נראים לחדי אבחנה) היא
שרונית נותנת לסטראוטיפים לשלוט בחייה ותמשיך
בזה גם בעתיד. וזה לא ישתנה גםכשנצפה בסרטים
שבהם הגיבורים מנפצים סטראוטיפים והיא בוכה
מהתרגשות כשהיא מזדהה עם הגיבורים. כשזה מגיע
אליה הביתה הפחדים משתלטים וכל רצון לזקוף ראש
מתפוגג, העיקר להיות אחת מההמון, לא להתבלט.
ואני, אני בוכה, גם כשאין על מה. אני עדיין מוצפת,
נחנקת מבפנים, מתפרקת אבל לא לרסיסים ואז
מבחוץ לא רואים דבר. לכי תסבירי עכשיו שאת
רגישה. רגישה בתחת שלי. אולי אחרי לכתי מישהו
יגיד "ואוו, אם רק היינו יודעים... לא היה לנו מושג..."
וכל החארטה הזה שאומרים אחרי שמאוחר מדי.
הבלוג הזה הוא יומן חיי, לא משאבת לייקים. ביום
שאחרי, אני רוצה שהבנות שלי יקראו ויבינו מי היה
אבא שלהן ואיזה חלק ממנו הן פספסו.
אני ממש מקווה שאוכל לתת להן תשובות בעצמי
ושהן לא יצטרכו לשאול אחרים.
מאחלת לכולנו שבוע קסום 💞
הולכת לרחם על עצמי קצת 😥
דנה 🌹
