את הפוסט הקודם סיימתי עם סלט ארטישוק בנחלת
בנימין. עזבתי שם כשאיזה ערס מסריח מסיגריות
ואלכוהול התיישב לי בשולחן וניסה להתחיל איתי כשכל
החבורה שלו בשולחן שליד. חזרתי לכיוון שוק הכרמל
ולפני אני רואה אוסף של אנשים רוקדים לקצב ברזילאי
שמרים לשמים. עצרתי להתרשם ולקנא בחופש של
האנשים לנוע ולהזיז את הגוף (ממש לא כמו במעגלי
חתונה). ואז כמו מכת ברק אני רואה חברה לעבודה,
זהו אני לא נושמת, הדופק קופץ למאתיים, להשאר או
להתחמק, לא יודעת מה אני רוצה. נקרא לחברה הזו ש.
אל ש. התקרבתי לפני קצת יותר משנה וזו היתה אהבה
ממבט ראשון מבחינתי. אם לא הייתי נשואה... בקיצור
הבנתם, גם חכמה בטירוף, גם יפיפיה, גם עדינה, לא
מפחדת מבוץ וחורשת עם בן זוגה את כל המסלולים
בארץ. מאז שהתקרבנו ניסיתי לשתף אותה בקיום של דנה
אבל כל פעם היה לה תירוץ אחר למה לא להפגש
איתי. התחושה שלי היתה שהיא חושבת שאני מנסה
להתחיל איתה ולה לא היתה כוונה לזרום עם זה. אני לא
רציתי לפזר רמזים לפני שאנחנו מתיישבות לשיחה בארבע
עיניים. אז אחרי שהצלחתי להוריד קצת דופק והדם חזר
לזרום למוח נעמדתי במקום חשוף, הבטתי בה רוקדת
ואמרתי לעצמי שאם היא תזהה אותי אני פותחת הכל.
היא היתה שקועה בריקוד ולא ראתה אף אחד ממטר אז
התקרבתי ובמקום להזמין אותה לרקוד הצעתי לה את
המשקה שלי. חשבתי שלפתוח את הפה יהיה חשיפה
ברורה מדי אבל לכמה שניות היא לא זיהתה גם את זה
ואז ירד האסימון ואושר גדול. החיבוק שהיא נתנה לי עזר
לי לא לצנוח כי הרגלים לא החזיקו לכמה שניות ועדיין לא
יצאו לי המילים. מסתבר שהיא חשדה בכיוון אבל לא רצתה
להתפדח אם בסופו של דבר היא טועה. וכך כמו בטלנובלה
טורקית בזבזנו שנה של חברות.
יש לי עכשיו שעה נסיעה הביתה להרגע ולחזור לשיגרה
הסופ"ש שלי ממשיך להיות קסום,
מי יודע אולי בסוף גם אגיע מחר לאורדורה
למה מגיע לי כל הטוב הזה
סופ"ש קסום חברים
דנה 🌹