כבר לא שותקת

יום ראשון בערב, הבילוי האולטימטיבי שלנו בשנה האחרונה הוא בלימה לימה מתמכרות לדביקות ארויזיונית עם חבורה נפלאה בקהל וחבורה מהממת על הבמה. כאן למדתי להזיז את התחת, להניע את הגוף, להעיף ידיים, בקיצור לשים זין על כולם ולהשתחרר. גם לפני כן שמתי זיין על כולם אבל כאן אני ממש מיישמת ונהינת מכל רגע. 

היום זו הפעם הראשונה שרונית ואני הגענו בלי דנה. ולא במפתיע חזרתי למצב קטטוני. לא מסוגלת לזוז,  מתמוגגת מהמוזיקה מהקצב ובעיקר מהלהקה המופלאה על הבמה. אם שכחתי אז כאן המקום לפרגן ליורופאלש שמככבת על הבמות כבר עשרים שנים ובחודשים האחרונים לא נחה לרגע. הדקות הראשונות היו כל כך מחממות את הלב כשהתקבלנו בחיבוקים ונשיקות. אפילו החמיאו לי שאני סקסי (דנה אף פעם לא זכתה למחמאות כאלה). אבל ככול שעוברות הדקות מתגברת תחושת ההחמצה שלפחות מבחינתי היה יכול להיות הרבה יותר מרגש וחי. מכירים את הפרסומת של הילד שאומר "הם לא מבינים שאני רוצה אבל לא יכול"? בדיוק כך אני מרגישה עכשיו. נטועה באדמה, הרגליים לא זזות ורק בדמיון אני אחת מהם על הבמה. טוב, קיטרתי מספיק, חוזרת לחברים בפנים. 

ובלי קשר אלי, מי שלא חווה את היורופאלש, זה הזמן לסגור פערים. לימה לימה יום ראשון.

להתראות 

דנה

בזמן האחרון אני מאבדת את הסבלנות שלי. לא משהו ספציפי, לא יודעת למקד, פשוט כל שטות שורפת לי עוד פיוז. זו יכולה להוית שיחה בין רונית ואמא שלה שלא מתקדמת לשום מקום, או כשרונית שואלת אותי שוב את אותה השאלה אחרי שכבר עניתי בדיוק שניה לפני או כשהגדולה שלי מנסה במשך עשר דקות לבצע חניה למרות שכר עברו שלושה חודשים...

חברה יקרה אמרה לי שאני חייבת לדבר עם מישהו מקצועי, שמשהו עובר עלי בלי קשר לדנה. בגדול, אני לא חושבת שאדם אחר יכול לתת לי עצות טובות יותר ממה שאציע לעצמי, אבל אולי כמו שלא ידעתי שאוהב לכתוב כך אגלה שאני אוהבת לדבר. כלומר אני יודעת שאני אוהבת לדבר, בעיקר בלתת עצות לאחרים ולהרצות ולהטיף אבל בשום אופן לא לפתוח את הלב ולשתף זרים בחיים שלי (אתם כבר מזמן לא זרים). חוץ מזה אני יודעת איך זה מתחיל, אבל אף פעם לא אדע איך זה יגמר ומתי ולמי בכלל יש עכשיו כסף פנוי ל"פינוקים" כאלה. אז אחרי לבטים רבים עשיתי את הצעד הראשון וכתבתי לפסיכולוגית שרונית ואני מכירות מעריכות ואוהבות. יש לה כורסא די נוחה וקפה טוב אז מקווה שיהיה בסדר.

אני יודעת שגזרתי על עצמי שתיקה בתקופה הבאה עלינו לטובה, אבל הרגשתי צורך לעדכן את חברותי וחברי הדואגים לנו כאן. אז קודם כל תמשיכו לדאוג, עדיין לא הגענו לתחתית. רונית ואני אומנם דיברנו וליבנו את נושא הגבולות שלנו אבל אנו רחוקות מהסכמות. בראשון עברתי את טיפול הלייזר האחרון שלי ורציתי להפרד ממנהלת הסניף אז החלטתי לעלות על מדי דנה תמימים, חולצה לבנה אורירית ומכנס פסים בורוד ולבן. הטיפול היה מצויין והמטפלת מושלמת. ביציאה החלטתי להגיד שלום לעוד חברה ועברתי דרך דוכן המניקור. גם שם האחראית (שרואה את דנה בפעם הראשונה. לפני כן היא זו שמרחה לי לק כשהבת שלי ראתה אותי באמצע הפינוק) מפרגנת לי, אני עוצרת לידה ודופקת סיבוב דאווין, מסמיקה מהמחמאות. לצידה יושבות שתי עובדות נוספות ושלוש לקוחות. כולן מחייכות פרט לאחת. אני זורקת אליה מבט חטוף והלב שלי מחסיר כמה פעימות. זו אמא של חברה של הקטנה שלי. לא יודעת אם היא זיהתה אותי או לא, הבטחתי לעשות סיבוב ולחזור אליהן אבל פשוט עפתי משם ולא חזרתי. אני בטוחה שהיא יכולה להשלים את הפאזל הזה לבד. לא סיפרתי על כך לרונית וגם אין סיכוי שאשתף אותה בכך. זה רק יכניס אותה ללחץ ומתח מיותר. אם זה יתפוצץ לנו בפרצוף אז שוב אני צודקת כרגיל, אבל מפסידה במערכה. רונית חזרה והבהירה לי שאת ההתמודדות עם המציאות החדשה היא כנראה תעשה בלעדי. באופן אישי אני חושבת שאלו דיבורים מהפה לחוץ ובשעת מבחן יהיה פיצוץ גדול וארוך אבל נשאר יחד. אבל דקירות הסכין שקיבלתי מרונית כבר עכשיו, לא יגלידו בזמן הקרוב. את סיבוב הפרידה שלי מדנה עשיתי למחרת בערב מרגש שבו שיתפתי חברה נוספת לעבודה בחיים הכפולים שלי אבל את זה אשאיר ליום אחר עם מצב רוח טוב יותר. אני כבר לא יודעת איזו תוצאה אני מעדיפה לקבל, שתיהן גרועות באותה המידה.

יום שישי היה מלא בהתרגשות כבר מהבוקר. המחשבה שאת הלילה נסגור בדאנג'ן והפעם הכל יהיה מותר גרמה לרטיבות מתמשכת. אז את הבוקר והצהרים העברנו בקניות, פדיקור ופיצה לפני כניסת שבת, ארוחת ערב כיד  המלך ב B12. רונית רצתה לשמור על פרופיל נמוך בשלב זה אז השארנו את דנה במלון ותכננו לחזור לחדר ולאסוף את דנה להמשך הלילה. כשהגענו חזרה למלון נותרו לנו שעתיים להעביר ושתינו שבקושי נושמות מהארוחה המפנקת מחליטות שאין כמו תנומה קלה לפני הבלאגן. מפה לשם התנומה נמשכה עד שתיים וחצי לפנות בוקר ואיתה התפוגגה הפנטזיה על מסיבת הסיום של דנה. אין לי מילים לתאר את האכזבה, בעיקר אחרי כל המאמץ להספיק לעשות מניקור ועכשיו אין בפני מי להשוויץ. והזנב שועל שאמור היה לפאר את אחורי נשאר מיותם (הוא קיבל פיצוי בדמות בוק מושקע כשכבודו במקומו מונח במרפסת על רקע הטיילת. התמונות שמורות במערכת). קצת כעסתי על עצמי כי יכולתי למנוע את הפאשלה הזו אבל החלטתי לזרום עם רצונה של רונית ולא לכפות את רצוני. אני די גאה בעצמי שלא נתתי לכעס להשתלט ואחרי לילה של שינה, פיצינו את עצמינו בשרשרת אורגזמות עד אובדן חושים. 

כאן מסתיימים שידורינו מהערוץ הפרטי של רונית ודנה. (לא יודעת כמה זמן אצליח להעלים את דנה אז יש לכם עוד תקווה...)

נשיקות לכולכם

אוהבת אתכם

עוברת למצב קריאה

דנה

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי כבר יודע שזו שעת הדימדומים של דנה. אז היום מתכוונת לפרוק את הכל על הרחבה ובמבוך. את מי אפגוש היום בדאנג'ן?

את הבוקר התחלנו בלונה פרק של דפנה לוינסון. מבצע סוף עונה הפגיש את רונית ואותי עם עוד חמש נשים בתא הלבשה משותף. מזמן לא חגגתי כך. בסך הכל נכנסנו בשביל רונית, אבל לא הצלחתי להתאפק. כבר היינו מותשות אבל אי אפשר לבלות את הערב בלי מניקור ראוי. טסנו לדיזינגוף סנטר ובדקה התשעים מצאתי את נטע המלאכית ב nokbeauty שהפכה אותי למושלמת עם לק בורדו מהמם. לא מפסיקה לרייר על עצמי. עוד מעט חוזרות לחדר להרגע לפני ארוחת ערב ולפתוח את הלילה בדאנג'ן. אוי כמה שהתגעגעתי.

יושבת מול נטע ועל חלון הראווה מופיע כאילו בשבילי...beauty starts when you decide to  be yourself

מאחלת לכולנו שבת קסומה

דנה

זה הולך להיות סופ"ש לא פשוט. רונית ואני חוגגות 22 שנות...אז היום רונית מקבלת את הגבר שהיא תמיד רוצה (תרגיעו, זה עדיין אני) ומחר אני מקבלת את דנה. את שישי בבוקר נפתח במני פדי ונסיים בלילה סוער בדאנג'ן. אז מה פה לא פשוט אתם שואלים? אני קבלתי החלטה עם עצמי בלב כבד להרדים את דנה לתקופה בלתי מוגבלת. דנה יוצאת לחל"ת. הלב אומר לא, החברות אומרות בשום אופן לא, אבל הראש טוען שאי אפשר להמשיך בתנאים כאלה. זוכרים את הפוסטים האחרונים? היתה לי ממש התרוממות רוח בשישי שעבר כשהכרתי את המהממת שישבה מולי בפאב. כששיתפתי את רונית בשבת בבוקר, השיחה גלשה לכיוונים קשים שרונית סיימה בפשטות, "אם אתה רוצה לחשוף את דנה לעולם, תשאיר כאן את המפתחות ואחרי שיפרדו דרכינו תעשה מה שתרצה, או שתמתין שאתפגר".

כששאלתי מה יקרה אם הבנות שלנו יגלו את דנה במקרה, רונית אמרה "נתמודד". ברור לי איך תראה התמודדות כזו. אני אזכה בכל האשמה עד קץ הדורות. כל היועצות שלי אמרו לי שאין סיכוי שאשאר שפויה בלי דנה וזה לא הזמן והמקום להפרד ממנה. אני יודעת שהן צודקות אבל לא מסוגלת לקבל את מה שאני רוצה בדלת האחורית (תרגיעו שוב, מסוגלת אבל הפעם הכוונה היא אחרת). האופציה הראשונה היא לשמור על סטטוס קוו וכשהגילוי יקרה, כבר נתמודד ואחרי בכי וכעסים וברוגז, הדברים יסתדרו ונגלה שהשמיים לא נפלו עלינו. האופציה השניה היא שנגיע להסכמה שבהתקיים תנאים מסויימים (והגיוניים), דנה תצא לעולם ונוכל סוף סוף שלושתינו לחיות בשלום עם עצמינו. היות ואני תמיד דופקת את הראש בקיר (מזל גדי, לא בחרתי בזה), אני יודעת שאני צריכה לבחור את אופציה א' אבל חייבת לקבל את ההכרה ממי שחשובה לי יותר מעצמי. ולכן בוחרת באופציה ב'.

אני בטוחה שיהיו לכך השלכות על הזוגיות שלנו. השבוע השפתון הבורדו שלי נשאר מיותם בדרך לעבודה ובחזרה, שמחת החיים במשרד ובבית התפוגגה ובמקום לתכנן כל השבוע את הסופ"ש, היינו בנתק כמעט מוחלט.

אז אחרי שחפרתי פה, מסיבת פרידה עם דנה בדאנג'ן בשישי. תבואו להגיד שלום. אני זו עם הזנב (קיבלתי אתמול את השניים שהזמנתי). אני עדיין אשאר כאן אבל נראה לי שיותר על תקן קוראת, לא אוהבת לכתוב כשאני מבואסת.

אוהבת את כולכם

מקווה שאחזור בקרוב

דנה

יושבת על הבר, כותבת את הפוסט "די נמאסתם". ממש מולי בצד השני של הבר יושבת צעירונת בלונדינית מחופשת לג'וקרית ומדברת וצוחקת עם עוד ילדון. הברמן עורך בינינו היכרות, קוראים לה טלי, אבל אין שיחה ערה בינינו. טלי מלאה בקעקועים ופירסינג ברמה כזו שאין אפשרות לשים אצבע על העור שלה בלי לגעת באיזה קעקוע. אני מתעמקת בפוסט והיא בלצחוק בקול. כשהילדון מתקפל אני מחמיאה לה על הלק ואומרת לה שבשבוע הבא גם לי יהיה לק כזה. היא, בלי להתבלבל מסמנת לי להגיע ולשבת לידה, יש לה כמה שאלות להבהרה. אני מספרת לה על דנה וקצת על רונית והתסכולים שאנו גורמות אחת לשניה והיא מספרת לי על מסכת היסורים שהיא עוברת יום יום. ובכל יום היא מחליטה לחיות מחדש. טלי הצליחה לגרום לי בשעה שישבנו יחד לצחוק ולבכות ולפרוק את כל מה שהצטבר בתוכי. גיליתי אישה מדהימה שכל כולה נתינה ואהבת חינם. כבר מצפה לפגוש אותה שוב אז כל החיפאים תזדיינו בסבלנות, יש לי חברה חדשה.

כבר שנים שלא היה לי שישי רגוע כמו היום. זוכרים את ההתפטרות שלי באחד הפוסטים הקודמים? אז יש תוצאות, לפחות בצד שלי וזו אחת הטובות. שישי רגוע לפני האטרף של ארוחת ערב משפחתית והנעימה האלמותית של אלכס אנסקי שמעיר אותנו בשבע בבוקר לבית הספר. עכשיו אני מרגישה בדיוק כמו המפקח הפלצן כשהוא טועם מהמנה המיוחדת ברטטוי.

מדהימה אותי כל פעם מחדש היכולת של אנשים זרים לגעת לי בנפש בקליק של רגע. אלו תחושות שאין סיכוי שאחווה אי פעם עם 99% מהחברים שלי.

היה לי חלום, שכל קרוסיות העולם יתאחדו. טוב אז לא ממש חלמתי את זה. אבל כשאני מתלבשת ויוצאת לבלות הייתי שמחה לחברה של קרוסית נוספת. שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה לצאת לבד ולשבת על הבר. למעשה אני כותבת שורות אלו מהבר בצפרירים 1 בחיפה. אוירה רגועה, מוזיקה שקטה בלי טרנסים של הלילה. מקבלת מחמאות מהמבלים סביבי. אבל מדי פעם אני נתקלת בפרופילים של קרוסיות או כאלה שמתחזות לקרוסיות וכמעט כולן בארון מפחדות מהצל של עצמן. עמוק בפנים קבורה אשת חינוך ומנטורית ולפעמים אני מרגישה צורך לחבק ולתמוך במשהי כזו, לאפשר לה את החופש לנשום עמוק את הנשיות שלה. אז זה מתחיל בצאט ארוך עם שאלות עמוקות ואז אני מציעה להפגש לשיחה בארבע עיניים על קפה ומאפה וכולם מסכימים באושר ורק מחכים שאגיע. לקראת המפגש המתוכנן ההתרגשות שלי עולה. סוף סוף אכיר עוד כמוני, אולי אדע שאני לא זן נכחד. אבל כרגיל בדקה התשעים, המיעוט המנומס  כותב לי שלא יצליח להגיע, כל היתר אפילו לא טורחים להגיב.

אז מהיום אני חיה בשבילי (ובשביל רונית והקטנות), זין על כולכם. תשארו בחושך עמוק בארון, תפנטזו ותאוננו עם תחתוני הכותנה של הנשים שלכם ותמותו מדוכאים.

הפוסט הזה נחתך כאן כי מולי יושבת משהי מהממת ומסקרנת. לא מצליחה להוריד ממנה את העיניים. כשאמרתי לה שאני מתה על הלק שלה היא הזמינה אותי לשבת לידה ולברר כמה סוגיות. קוראים לה טלי וכל דברי טלי יעלו בפוסט הבא.

ובנימה מפוייסת

שבת קסומה לכולנו