כבר לא שותקת

מתגעגעת לקיץ. לערבים החמים שבהם יצאנו לטיול לילי בחוף מכמורת. להרגשת השחרור כשהתפשטתי והמשכתי בטיול ערום. למבוכה שלך שהלכה ופחתה עם כל טיול. מתגעגעת לזיונים על הסדין שפרשנו בין הסלעים ולירח המלא שהאיר אותנו לזוגות האחרים שעברו לידינו.

אף פעם לא שחררתי. תמיד בשליטה, תמיד צריכה לדעת איפה אני במגרש והיכן כל היתר. לא סומכת על אף אחד שיעשה את המשימה כמו שרציתי. אבל פתאום משהו השתנה. שתפתי חברות וספרתי מי אני מתחת למעטפת, התחלתי לכתוב כאן ולא רק לקרוא אחרות ואחרים. אני בשטח לא מוכר ולא יודעת לאן זה יוביל אבל בפעם הראשונה אני משחררת ונותנת לי להסחף ולגלות מחוזות חדשים. מקווה רק לא לפגוע ביקרים לי בדרך הזו. ואם בהתחלות חדשות עסקינן אז הגיע הזמן להחלטות חדשות.

בעוד ארבעה חודשים אני עם עשרה ק"ג פחות ועשרה ק"מ יותר.

זהו הצבתי מטרה ואתם עדי.

זה הרבה יותר ממה שעשיתי עד היום.

תודה לכם שאתם כאן.

סופ"ש בתל אביב.

בית מלון זול מול הים. מטיילים עד אחר הצהרים. מקלחת, סקס, שנצ, סקס, ארוחת ערב, סקס, מנוחה, מתלבשות ומתאפרות.

היום חגיגה משולשת. ראשונה -חוגגות יום נישואים, שניה - פעם ראשונה שאני אישה בפומבי ושלישית זוגתי לצידי יד ביד. היא מקבלת אותי כמו שאני. אומנם מעכלת לאט אבל מפרגנת. ישבנו בבר גיי פרנדלי ואני בעננים אפילו התחילה איתנו חמודה אחת. חזרנו איך לא חרמניות אש ונרדמנו לפנות בוקר. ארוחת בוקר במלון ואני עדיין עם הלק בורדו חציל על  הצפורניים וזה מספיק לי כדי להרגיש נשית וחושנית.

התברכתי בבת זוג מושלמת שהופכת כל חוויה לזכרון מתוק.

עוד חודשיים מגיע שוב יום הנישואים....

כשהינו ילדים ההורים אהבו אותנו ללא גבולות, אבל בלי יותר מדי חיבוקים ונשיקות. אולי בגלל זה כשהייתי בן עשרים התאהבתי בשכנה שלי בת 50. כשהיא היתה מלטפת את ראשי בחיבה אני הייתי מרטיבה את התחתונים בלי שליטה. היא היתה גבוהה וגדולה, שער בלונדיני שופע ותמיד מתוקתקת. כבר אז הבנתי היכן אני אוהבת להיות. מספיקה תנועת אצבע אחת כדי שאתיצב לרגליה אבל אז לא ידעתי כיצד להפתח ולכן 25 שנים אחרי אני עדיין מפנטזת עלינו. רואה אותי מפנקת את רגליה ונעליה ומודה לכל ליטוף מכף ידה המלכותית. 

עדיין לא מבינה מדוע פתחתי בלוג. מה יש לי לומר שיכול לעניין מישהו? בדרך כלל אני חופרת לעצמי עד כלות כשאני עומדת בפני משהו חדש. הפעם החלטתי לקפוץ למים ורק אחר כך לבדוק אם הם קרים או חמים. לפחות בדקתי שיש מים בבריכה.

בחודשים האחרונים אני עוברת תהליך חשיפה עם עצמי. מצאתי את עצמי יושבת עם חברה ומספרת לה מי אני באמת בתוך המעטפת הגברית האסרטיבית. התגובות שלה עודדו אותי לפרוק מעלי הכל ובאותו ערב הרגשתי איך אני נושמת מחדש. עד אז לא הייתי מודעת לגודל הגוש שחונק אותי, לא חשבתי שיש אפשרות אחרת. אני מאוד חזקה וסגורה. לא נותנת לרגשות האמיתיים להציץ ולכן ההתפרצות שלי כעת היא ללא שליטה. אני כותבת? משתפת? בכל אופן לומדת להכיר אותי מחדש. אני מאוד אוהבת לקרוא את אשת לפידות, מיקה, אלינור ועוד מספר חברים שנונים. גיליתי שאני אוהבת את הסיפורים האנושיים לא פחות מתאורי הסשנים. אני מפרגנת בלייקים למשובחים אבל רק אתמול באמת לקחתי חלק בחווית הכתיבה כשעניתי לאלינור בפוסט "נחשפת". היום הבנתי עד כמה נהניתי מכך, גם מלומר בקול את מה שקברתי עמוק וגם מכתיבה אישית ולא רק מקריאת אחרים.

נראה לי שקצת נסחפתי אבל זה בטח התלהבות של מתחילות. אני רוצה לשתף במחשבות, פנטזיות, איך הגעתי עד הלום ובטח גם בדברים שמרתיחים אותי. אבל אשאיר את זה לפעם הבאה