"אלך אל המדבר ושם אלמד לכאוב"

מכירים את הרגע הזה, בו אתם מבינים שמה שלא תעשו, איך שלא תנסו,
כמה שלא תתאמנו, אתם לא מספיק כשרוניים כדי להצליח במשהו? כדי לנצח את עצמך או את היריב?

לא, אני לא מדבר על תבוסתנות מראש, אלא על רצון אדיר להתאמן, להשתדל ולנצח.
רצון להיות טוב יותר, לרוץ מהר יותר, להיראות יפה יותר, לחשוב חריף יותר, להיות חזק יותר,
לנתר גבוה יותר, לנתח בהיר יותר, להסביר נהיר יותר, או בכלל להיות יותר וזה לא מצליח?

אצלי למשל, זה קרה בצבא כשרצתי 2000 בראבק מטורף, הגעתי לקו הסיום באפיסת כוחות
כשהשעון מראה 6:33 דקות וגיליתי ששוב, שוב כמו בכל הפעמים הקודמות, האתיופי של הפלוגה עקף אותי.
ניסיתי, באמת שניסיתי. אפשר לומר שנתתי הכל. לקו הסיום הגעתי כמו רכב שקורס בטיפת הדלק האחרונה, חורק ומשתעל עד לקו הסיום.
והאתיופי? הוא בטח רץ עם סיגריה בפה ובדררך התקשר לחברה...

למה נזכרתי בזה בכלל בשעה כזו של הלילה?
כדורגל. יותר נכון עוד סופר קלאסיקו שהסתיים לפני חצי שעה.
(כותב הבלוג מביע צער בפני אלפי קוראותיו ומעריצותיו, על כך שמכאן ועד סוף הפוסט
הוא יתעסק בנושא המוזר והמשעמם הזה, ההוא שכולל 22 אנשים שרצים אחרי כדור,
וגם כשהם סופסוף מגיעים אליו הם בועטים בו.
או כמו שאתן נוהגות לומר: "אז בשביל מה בכלל הם רודפים אחריו?").

ריאל מדריד שוב הפסידה לברצלונה. שוב הובילה, חשבה שהנה מגיע הרגע בו תנצח,
שהנה השלטון בפסגת הכדורגל מחליף ידיים, שרונאלדו עוד רגע הופך לשחקן הטוב בעולם,
אבל...

אבל ממול יש ננסים וגמדים ש160 סנטימטר סה"כ מפרידים בין הרצפה לקצה פדחתם.
שחקנים כאלה שנראים כחושים, נמוכים, עדינים ושבריריים, כאלה שאתה תוהה לעצמך
איך אמא הסכימה להם בכלל לצאת לשכונה ולשחק.

הפעם הם חושבים שזה סופסוף יקרה. שאחרי פעם אחת בה ניצחו בגביע ייתכן וזה באמת אפשרי.
"אולי אנחנו לא פחות טובים מהם וסתם הפסדנו כל פעם בצורה מקרית?" הם תוהים לעצמם.
הם גם עולים ליתרון. "הפעם לא ניתן לזה ללכת לאיבוד" הם ממלמלים.

עוד שעה חולפת.
שוב ברצלונה מנצחת, 2-1 במדריד הפעם.
הם באמת ניסו הכל. רצו, התאמצו, הגנו, כיסחו ואפילו ניסו לבדוק
את עמידות פרקי הידיים של הגאון הארגנטינאי, כשפפה דרך עליו עם כל הפקקים.

עמוק בלב הם יודעים עכשיו, שבסופו של דבר הננסים בסגול כחול
פשוט כשרוניים יותר. אפשר להתכחש לזה, לסרב להאמין בזה, להאשים את השופט,
להאשים את מזג האוויר ואת אלוהים שאולי אוהד אותם.

אבל בסוף?
בתוך עצמם גם הם יודעים שהיריבים פשוט טובים וכשרוניים יותר.

גם אני יכול להתאמן ולרוץ מהר - ממש מהר.
ועדיין אחרי 2000 מטר יחכה לי שם בצד האתיופי שבכלל לא הזיע...

למישהו יש שמפניה?
ואמוס בארסה. ויסקה קטלוניה.