מיכל לא נרדמת בפעמים הראשונות שהוא נשאר לישון אצלה.
היא מרגישה כאילו מישהו פלש לה למיטה.
היא שוכחת שלפני רגע הוא היה בתוכה, עמוק יותר. זה לא מנחם.
היא מסתובבת על הבטן. על הגב. על הצד. הוא ישן כמו פגר.
היא קמה להתקלח. היא מדליקה טלויזיה בלי קול. היא סופרת כבשים.
היא ממוללת את שערות החזה שלו. היא הולכת להשתין. לשתות מים.
השניות. הדקות. השעות. קלוד לנצמן. מרצ'לו מסטרויאני. עמוד האש.
בבוקר הוא מתמתח. מנשק את פטמותיה ואומר לה שהוא כבר הרבה זמן לא ישן כל כך טוב
ושהמזרון שלה קשה כמו רפסודת עץ, בדיוק כמו שהוא אוהב.
הם נפרדים אל היום הגדוש. הוא לגלים של הילטון והיא לקפה.
היא יושבת מולי בשולחן. מזמינה מיץ תפוזים. מפהקת. באה רק כדי לראות מה קורה
ומיד היא תשלים את מה שהחמיצה בלילה. בסך הכל הוא היה זיון טוב.
לפני שהיא הולכת ואני חוזר לערמת העיתונים, אני מזכיר לה שאני עדיין לא.