שהערכתי אותך יתר על המידה.
הייתי צריך לשקול את האפשרות שאולי את לא באמת בנויה לזה שיתייחסו אליך כמו אל בת אדם.
שהמחשבה שחלילה מישהו ינסה לדבר איתך או להבין אותך ויתייחס אליך כאל חבר ולא סתם יתייחס אליך כאל אביזר, תהיה כל כך זרה לך, שהיא תגרום לך לסיוטים שיחזיקו אותך ערה כל הלילה.
ואת יודעת משהו? מילא שאת מזלזלת בעצמך. זה דבילי, אבל שיהיה. אבל את מזלזלת באהבה שלי, באנרגיות שלי, ביכולת שלי, בעוצמה שלי, בצדדים האפלים שלי ובדברים שהתמודדתי איתם לאורך השנים. את מזלזלת *בי*.
ואת יודעת משהו? זו זכותך. את לא צריכה להסביר לי כלום. החרא שלך הוא רק שלך, ואת היית יכולה פשוט להגיד לי לא. אבל במקום זה את משחקת איתי כאילו שאני ילד מטומטם שלא מבין מה שקורה מול העיניים שלי. קובעת ומבטלת, מבטיחה ומאכזבת, משחקת בחרא. את פחדנית מדי לעשות את זה? או מזלזלת בי מדי מכדי לחשוש מהתגובה שלי?
אז פאק איט. זובי. בסדר, אני אהיה זה שיעשה את המעשה. שיהיה לך לבריאות עם זה. תחנקי לך עם השנאה העצמית הזו. אני לא נשאר איפה שלא מעריכים אותי ואת מה שאני יכול לתת (ולקחת), וזה לא התפקיד שלי להגיד לך מה שאת באמת שווה, ושאת לא סתם גוש חרא.
אם וכשתתבגרי, ותביני שיש לך מה לתת, ושזה לא נורא אם ירצו לעשות לך טוב, דברי איתי.