כשהתחלנו, שנינו היינו אדישים. שנינו נהיננו מהצעצוע החדש, התכשיט המנצנץ הזה שהצלחנו לנכס לעצמינו.
ואז זה המשיך, הכרנו את החולשות והשדים אחד של השני, וגם קצת של עצמינו, דרך הקשר הזה.
הצעצוע קיבל אופי, התכשיט הפך לבן אדם. קצת סיפור פינוקיו, רק לא לילדים.
ואז אני מגלה שאתה יכול להפגע ממני. אתה. ממני.
אתה. ממני.
אתה. להפגע.
להפגע. ממני.
כל חלק במשפט הזה מעוות, כל צירוף מילים לא נראה הגיוני. מתי זה קרה? מתי הקינק הפך לנספח של מה שקורה בינינו, ולא העיקר?
איך קרה שפספסתי את האחריות שמוטלת עלי? כשאתה כל כך ער לכל מה שעובר עלי?
כולם מדברים על האחריות של השולט על הרגשות של הנשלט, אף אחד לא מזהיר שמעבר ליחסי השליטה לפעמים מתפתחים גם יחסים... אנושיים יותר, בהם כל משתתף אחראי לרגשותיו של השני.
ואני הייתי כל כך קלת דעת, כשהדגשתי שבשלב הזה של החיים עצם המחשבה על מחוייבות מחרידה אותי, וחשבתי שההסכמה שלך נובעת מכך שאתה נמצא באותו המקום כמוני בחיים.
אז מסתבר שגם לי, כנשלטת, יש אחריות ומחוייבות בפניך.
ונורא מכך, כאדם אני צריכה להתחיל לקחת אחריות על המעשים שלי, מתוך הבנה שיש להם השפעה על הרגש שלך.
וזה, בעיניי, דיי ההגדרה של זוגיות.
אחרי שבמשך כל התקופה האחרונה שנינו דאגנו להדגיש בכל הזדמנות שזה לא מה שאנחנו מחפשים, שאנחנו לא יכולים להבטיח את זה, לתחזק את זה. שזה לא, פשוט לא.
איך זה קרה לעזזל?
