אתה הראשון שגרם לי לבכות מזה שנים.
כנערה הייתי בכיינית איומה. בכיתי מכל דבר. אני מאוד רגישה וסנטיממטלית. עם השנים למדתי לבכות רק כשאני לבד עם עצמי. לאגור את העלבון וההשפלה ולשחרר במקום בטוח. לא הצלחתי להפוך לקשוחה, אבל גידלתי שריון מספיק עבה בשביל להתמודד עם עולמם הפוליטקלי קורקט של המבוגרים. השריון התעבה כל כך, שכל הנגטיביות לא רק נכנסה פנימה, אלא גם לא הצליחה לצאת החוצה. לא בכיתי כשחתכתי לעצמי את הרגליים במקום נסתר, לא בכיתי כשנגמר הקשר הכי ארוך בחיי, לא בכיתי כשהבנתי שאין לי למי להתקשר שיבוא לעודד אותי כי אני לגמרי לבד בעולם. לא בכיתי כשהידקתי את החבל סביב הצוואר וקפצתי.
ואז הכרתי אותך, והוצאנו את הכלבה שלי שעה בפארק בבוקר כשהקפצת אותי הביתה, ולא הפסקתי לחפור, ואז נשיקה מגושמת, ואז למחרת כתבת לי ואני קיפצתי ורקדתי כמו ילדה, וקבענו להיפגש והתכתבנו בלי הפסקה. ואז משהו שאמרתי גרם לך לחשוב שיש לי קשר טעון רגשית עם אחר, ואתה אמרת שאתה לא רוצה להכנס לזה. האמת? די צדקת. למרות שדאגתי להכחיש את זה גם מול אותו הגבר וגם מול עצמי. הכרנו קרוב לשבוע, נפגשנו פעם אחת, היו לי שני גברים נחשקים ואיכותיים במיוחד במרחק שיחת טלפון מזיון חלומי (או מה שהחשבתי לזיון חלומי עד שגרמת לי לייבב ולהתפתל על הזין שלך). והתחלתי לבכות. זה הפתיע אותי כל כך, שהבכי התגבר. פשוט... הצורה שבה דיברת איתי, המילים המדוייקות בהן השתמשת, הנשיקה המגושמת שאיתה נפרדנו לשלום באותו הבוקר לא עזבה אותי. והמחשבה שכאן זה יגמר, בלי להתחיל אפילו היתה יותר בלתי נסבלת עבורי משום מה, מאשר סיום של קשר משמעותי בן 4 שנים. הפחד לאבד את הסיכוי שלי איתך לפני חודשיים פרץ את המחסומים שהצבתי שנים רבות, שלא נפרצו באותו הערב בו ניסיתי לשים קץ לחיי. לפני 5 שנים בדיוק, אגב.
אבל דברים הסתדרו, ואחרי יומיים עמדת בפתח ביתי.
*
*
*
ואתמול עמדתי על הברכיים מולך, הראש קבור בשקע שבין הצוואר לכתף, שנועד לספוג את החולשות שלי, ועם עיניים מלאות דמעות התחננתי שלעולם לא תחסוך ממני את האפשרות לענג אותך בכל דרך שתראה נכונה מתוך חשש מהתגובה שלי, התחננתי שתיתן לי להתגשם דרך הסיפוק שלך, ולבנות את הביטחון שלי יש מאין מהמבטים שלך בזמן שאנחנו שוברים עוד מחסום יחד.
החזקתי את עצמי מלבכות באותו הרגע, והיה לי קשה כמו שלא זכור לי שהיה לי קשה מגיל 14 בערך.
ואתמול פחדתי לא להיות שירותית מספיק מולך יותר, מאשר פחדתי כל חיי לפני חמש שנים.
וזה קיצוני ואובססיבי נורא. אבל אני לא יכולה לאהוב אחרת.