אני אוהבת לשבור את הגבולות שלי בשבילך. לא שאתה שובר אותם - אני יודעת שלעולם לא תעשה את זה - אלא בעצמי.
אני נראת באותם הרגעים הכי מגוכחת ומעוררת רחמים. אני לא יודעת איך אתה מצליח להמשיך ולא לעטוף ברוך את הפשוש המסכן שאני. אני מתחננת להפסקה קצרה, להתרענן טיפה, אני מנסה לשדר בדיבור שלי שכבר יצאתי מהמוד, אבל אתה מצליח להתמודד איתי וממשיך לק את מה שכבר הבטחתי לתת לך.
העובדה שאין לי מילת ביטחון וסיכמנו שבשלב הזה כשאני מבקשת להפסיק אתה מפסיק מיד, ולמרות זאת לא הפסקת הפעם מעצימה את החוויה. אני התחננתי להפוגה, אתה ממשיך, ואני צריכה לסמוך על היכולת שלך לקרוא אותי ולדעת מתי *באמת* צריך להפסיק. אני אמורה למות מפחד, במקום זאת אני מתמלאת אהבה אינסופית, כי אתה יודע שאם תכנע ותפסיק אני אשנא את עצמי על החולשה הרגעית.
אחרי שאנחנו מסיימים מקלחת ואני יושבת עטופה בשמיכות על הכיסא היחידי בבית, ואתה מתמקם לרגליי כי אין מקום אחר, עדיין מורגשים יחסי הכוחות האמיתיים בחדר. אתה החזק והדואג מיקמת אותי במקום הנוח כי אני צריכה אותו עכשיו. אתה אומר שאם זה בא בכוח וכזה מאמץ, אני לא חייבת.
ואני עניתי לך שבדיוק בגלל שזה עולה לי כל כך הרבה מאמץ אני רוצה ומתעקשת להמשיך ולנסות. כי רק ככה אני מרגישה שאני נותנת מעצמי משהו שווה ערך לכל הכוח שאתה נותן לי, התמיכה, הביטחון, הנסיעות הארוכות שאתה היחידי שעושה מדי שבוע כדי לראות אותי, העובדה שהלב שלי עוד מסוגל להכיל מישהו, העובדה שלראשונה מזה זמן רב אני מאמינה שאני אהובה.
אני מפחד מהיום שבו התשוקה שלך תהפוך לתשוקה שלי, ואני אהנה ממנה, ושוב לא יהיה לי מה להעניק לך, ושוב אני ארגיש טפיל ולא שווה מספיק ולא ראויה ליכס הנסיכותי שאתה נותן לי, ולא מפסיק גם כשאני שרועה לרגליך