הקראש הראשון שלי החמיא לי על שרשרת אדומה שקניתי באילת. לבשתי אותה בלי הפסקה עד שנפלה האבן, הרבה אחרי שנותק הקשר. כשהייתי הולכת למקלחת בסוף היום הייתי מורידה את השרשרת ונזכרת בערב הנחמד של הדייט שהתחיל וסיים את הרומן הסוער שלנו.
החבר הראשון שלי הביא לי צמיד. כל פעם שהייתי מסתכלת על היד, הייתי רואה את החרוזים הכחולים שהיו כנראה הדבר האחרון שהייתי מסתכלת עליו אם הייתי בוחרת תכשיט בעצמי ומחייכת לי במחשבה על כך שהוא זכר אותי. הגבר הראשון שחשבתי שאהבתי, ואולי באמת אהבתי, כל כך הרבה שנים עברו...
השארתי את הצמיד על השולחן של הבא אחריו כאילו בטעות, בערב האחרון שבילינו יחד. הוא בכה, אני בכיתי, היינו מאוהבים עד מעל הראש והוא שיקר לי, והביא לי כמתנת פרידה טבעת שענדתי בלי הפסקה שנה שלמה אחרי זה. שנה שלמה שבה לא יכולתי להשתחרר מהמחשבות על מי שחשבתי שהוא, על הנסיבות האכזריות שהפרידו בינינו. כשהחלטתי לשחרר את עצמי ממנו והורדתי את הטבעת נשאר מתחתיה סימן ירוק שהחזיק עוד חודש.
הבא אחריו... חסר קשר אסוציאטיבי. אהבתי אותו מאוד, הרבה יותר ממה שמגיע לו, והרבה דברים שקרו בחיים שלו קרו איתו, המעבר מבית ההורים, החתול, הכלבה, אובדן סופי של אמונה בגברים.. אבל הדבר היחידי שגורם לי להזכר בו בהקשר מסויים זה כששואלים מה פשר השם של הכלבה שלי, ואני עונה "אקס שלי רשם אותה ככה במזכירות של הוטרינר בזמן שאני עזרתי לוטרינר לבדוק אותה. זבל". לכלבה המושלמת שלי יש שם מטופש שאני שונאת.
ואז הגיע השולט הראשון שלי. הגבר הראשון שהכה בי עם שוט. ובאופן אירוני הגבר הראשון שנפגע ממני. מעולם לא היינו בזוגיות, ועם זאת הוא ברשימה. הוא הביא לי את הקולר הראשון שלי, שאני שומרת עדיין בקופסא שבנה בעצמו. הוא עולה בהקשרים רבים, אבל אני בעיקר נהינת להזכר בו ביוזמתי. אני רוצה להאמין שיחזור לחיי כחבר אהוב וקרוב, וחוזרת לבד לדפדף בזכרונות שלי איתו, שלא מוכתמים בשום חרטה, מצידי לפחות.
ויש אותך. אתה בנית לי כל רהיט שני בדירה. סידרת את כולה. אתה ממלא את המקרר. חיברת את מכונת הכביסה, תלית את הקישוטים על הקיר, את האהיל בחדר השינה. אתה קנית לי כזה מכסה למקלחון כדי שאני לא אנקע את הרגל, ובנית מגירה נוחה לארון המטבח ומתלה נוח לארון בחדר השינה. מקום המגורים שלי הוא המקדש לגבריות שלך, העוצמה שלך ולדאגה שלך כלפיי. אבל זה לא העיקר.
כשאני מתאפרת בבוקר, ומדהים אפילו יותר - מסירה איפור בערב - אני חושבת שאני נורא יפה. אני מחייכת למראה, קורצת לעצמי, נשארת עוד חצי דקה להתבונן באישה המהממת שם בצד השני, מתקשה להאמין שזו ההשתקפות שלי עצמי. ואז המחשבה הבאה שלי היא "כמה טוב שפגשתי את אהובי שלימד אותי לראות את זה".
ואז עוד אלפי דברים קטנים גורמים לי להזכר בך במהלך היום ולחייך. אבל זה-זה, הקשר האסוציאטיבי הכי חזק שאי פעם היה לי לבן אדם. אתה קשור להערכה העצמית שלי. ובגלל זה שום דבר שאני העשה בשבילך אי פעם לא יספיק כדי לכסות את החוב העצום הזה אליך. רק אולי אולי אולי אם גם אתה קורץ לעצמך במראה ורואה את מה שאני רואה - את הגבר הכי יפה ביקום כולו.
