חיבוקי שלי. כל כך עדין, רגיש וער לי. לפעמים הייתי רוצה שתהיה יותר קשוח, יותר אכזרי, פחות מתחשב. אני כלי לסיפוק הצרכים שלך, ולא אתחנן שתכאיב לי כשאתה רוצה רק הערצה ממני כשאני לרגליך. אתה שמכתיב את הקצב.
מעולם לא השארת עלי סימן. סימן קטנטן שיגיד **** היה פה. אבל כשאתה מזיין בלי להתחשב ולעצור אתה מכאיב לי יותר, מאשר שוט הכאיב לי אי פעם. וזה מדהים.
ואז אתה אומר שאני הבובי שלך ואין לך לב להכאיב לי מדי.
ואז נשברים מחסומים פסיכולוגיים שלא חשבתי שאגיע אליהם אפילו מרוב שנראו לי רחוקים.
ועם עליות וירידות כל פעם, אבל אתה במגמתיות מרחם עלי פחות, כשאתה לומד אותי יותר עם כל פגישה.
ואני קצת מפחדת שאם לא תעצור ותמשיך להתקדם, לאט אבל בטוח, לעבר סף הכאב שלי, אתה יום אחד תחצה אותו ואני אתגעגע לשולט-אכפת-לי שאתה עכשיו.
אבל זה פחד טוב. כמו לפני רכבת הרים.
מחר בובי. מחר.