פיצוץ.
הלכתי לישון. הוא לא הצטרף. יצאתי אליו לסלון והתיישבתי על פינת הספה.
והוא דיבר ודיבר ודיבר, חלק ממקום מאוד אימפולסיבי וטעון, חלק באמת היה משמעותי, היו אפילו כמה נקודות אור וחיבה במונולוג הזה. ואז צמד מילים שנאמר העיף אותי לתחתית בור החרדות שלי. והפסקתי להקשיב. הוא התכחש לכך שאמר אותן, אגב, בשיחה שניהלנו מאוחר יותר.
הרגיע אותי קצת, צחק עלי עוד קצת, והלכנו למיטה.
חזק, עמוק, על יבש, זה מה שהרגשתי שמגיע לי באותו הרגע. זה מה שעזר לי לסלוח לעצמי. אפילו שמבחינה אובייקטיבית אין על מה, והוא זה שהיה נכה רגשית (ואני בכוונה לא נכנסת כאן לפרטים על נושא המריבה). אבל אני בלילה ספוגת דמעות שיכורה מעט ועטופה בחרדות זו לא אני בערב למחרת רגועה ואחרי שניתחתי הכל בראש.
הוא החזיק את עצמו, ניסה להיות עדין יותר מבדרך כלל, ואני השתוללתי תחתיו מענישה את עצמי על הטעות שלו. ורק כשבלעתי את הזרע שלו, שהיה מתובלן בדם שלי, נרגעתי והצלחתי להרדם
****
בנסיעה בבוקר הנושא חזר ניסיתי לדבר כמו תמיד ולהבהיר את הרגשות שלי, אבל כל הנסיעה עמדו לי דמעות בעיניים. בשלב מסויים נשברתי, ואמרתי שכל כך חסר לי הרוך שלו באותו הרגע.
"אני מרגיש כמו הורה שהילד שלו בוכה ומשתולל בחנות צעצועים, ואסור לתת לו להבין שזו הדרך לקבל את מה שהוא רוצה"
אני עד עכשיו בהלם מהמשפט הזה. איך יכולת לחשוב שהדמעות שלי נועדו ללחוץ עליך? איך יכולת להתעלם מהמצוקה האמיתית שהייתי בה, וזה לא משנה כרגע אם זה בגלל מה שאתה אמרת או בגלל מה שאני הבנתי, ולהפוך את העניין לסשן חינוך, כשאני גם ככה מחזיקה את הדמעות השאריות כוחות הרצון שלי, כי אני יודעת כמה אתה שונא כשאני בוכה.
הוא עזר לי להעלות את הדברים לדירה של אמא. חיבוק פרידה נטול נשיקה, ואני פתחתי את הדלת. החתול שלי קיבל את פני בגרגור. נפלתי על המיטה של אחותי ובכיתי עד שנרדמתי. ובכיתי עד שהבנתי שלא עשיתי שום דבר רע, למרות איך שגרם לי להרגיש.
והדמעות שלי הם סימן למצוקה, אמנם, אך לא לחולשה. הן לא שם כדי שתחבק אותי. הן שם כדי שאני לא אחנוק אותך.
***
שבועיים שלמים לפנינו עד שניפגש שוב. "את אמנם קוץ בתחת, אבל את כבר חסרה לי".
אני חושבת שיעבור עוד קצת זמן עד שארגיש בחסרונה של הנשיקה שלא היתה היום בבוקר וכשנפרדנו לשלום. אבל אני כבר רגועה ונינוחה. ולא בגלל החינוך המניעתי שלך לדמעות, אלא למרות זאת.