העולם, שלי לפחות, מחולק ע"י רגעים.
רגע אחד קטן וסתמי, וחיים שלמים מתחלקים למה שהיה לפניו, ומה יקרה אחריו.
משפט קצר שזרקת בלהט הרגע, אפילו בלי להתכוון לפגוע (וזה מה שהופך את זה לככ נורא) היה הסטירה הכי מטלטלת בקשר שלנו, לפחות עבורי. שינתה את הצורה שבה אני רואה אותך, את רמת האמון שלי בך.
וזה כואב להודות, ואני ממש מקווה שזו התשישות שמדברת ממני. אבל פתאום נהיה לי ככ קשה איתך.
אני אוהבת אותך, מאוד, עדיין. ואני לא רוצה לעשות צעדים בלתי הפיכים.
אבל אתה, שמעולם לא היה צריך להתאמץ כדי להוכיח לי משהו, צריך ממש להתאמץ עכשיו, אם תרצה להחזיר את המבט המעריץ שהיה לי עד עכשיו.
אם, כמובן, אתה רוצה אותו בחזרה. מה שאני כמובן לא בטוחה, כי אם יש משהו שלעולם לא השתנה בקשר שלנו, זה הפקפוק שלי בערך שלי עבורך.
אני מצטערת. גם בשביל עצמי. חלק גדול ממני מקווה שאני טועה, שזה משבר חולף, שיש משהו אחד שאתה יכול לעשות כדי לתקן, כמו שהיה מה לעשות כדי להרוס.
"לא אכפת לי מה חשוב לך"
איך לעזאזל ממשיכים מכאן?
