אני כותבת לך כאן, כי אני יודעת שבמוקדם או במאוחר תקרא את זה, ואני יודעת שאם אנסה לדבר איתך ישירות אתה תסכים, וההסכמה שלך תכאיב לי. אני רוצה להשאיר, לפחות לעת עתה את הספק שקשה לך בלעדיי, ושהיית רוצה אחרת. בינתיים, עד שתפסיק להיות לזה משמעות. כי בינתיים יש לזה יותר מדי משמעות עבורי.
כשאמרת שאתה מרגיש שאתה מנצל אותי הבנתי לפתע כמה אני נותנת לך, כמה חשובה בחיים שלך. ההבנה הזו מילאה אותי שמחה. הרגשתי משמעותית. הרגשתי שאתה לא הולך לשום מקום, ואם הייתי מצליחה להבין שאני לא חסרת משמעות, ולהיות בטוחה יותר במקום שלי בחיים שלך לפני מספר חודשים, אולי עוד היינו בייחד, והכל היה נראה שונה. אבל אין טעם לדון במה היה קורה אם.
היום אני יודעת שתחושת הביטחון הזו היא שקרית. היום אני יודעת שבמוקדם או במאוחר תמשיך הלאה. אולי כבר המשכת, למרות שהייתי רוצה להאמין שלפחות בזה אתה כנה איתי. וכשזה יקרה אני אתרסק לרסיסים, כי עצם המחשבה על כך שאני חשובה גרמה לי לשמוח הרבה יותר ממה שהיתה אמורה במצב הנוכחי.
מאז שנפרדנו, הפורמט של הקשר שלנו הפך לקרוב למתעלל. לא, אתה לא עשית את זה בכוונה. אולי אפילו התאמצתי מספיק טוב להסתיר את זה שלא ראית. אין לי כעס עליך. אבל מאותו היום אתה הכתבת את קצב הקשר, את האינטנסיביות, על מה מותר לדבר ועל מה אסור. הפסיק להיות לגיטימי עבורי לספר מה אני מרגישה או מה פוגע בי. גם כי זה כבר לא אמור לעניין אותך כי אנחנו לא בני זוג, אבל גם כי כל כך התאמצתי להראות שהכל בסדר מהפחד שתעזוב. לטובתי, כמובן שלטובתי. אבל המחשבה שזה יכול לקרות גרמה לי לפאניקה. הפכתי להיות במצב סטנד ביי, תמיד מוכנה לשמוע ממך, לארח אותך בביתי. אף פעם לא בטוחה אם תכתוב שוב או תבוא שוב. מפחדת כל פעם שתגיד שזהו, זה מיצה את עצמו.
כשזה יקרה, וזה יקרה, אני לא אעמוד בזה. לכן אני חותכת כאן ועכשיו, כדי להינות מהספק שאולי אני חסרה לך יותר ממה שאני מעיזה לקוות. עד שתפסיק להיות לזה משמעות.
אני מרגישה לאחרונה שאתה מתרחק ממני, במודע או שלא. ועם זאת עדיין מקפיד לתת לי מקום. כי אתה צריך אותי? מתוך רחמים? תחושת אחריות? אני לא רוצה לדעת. לא עכשיו.
אני יותר מדי זמן תליתי את עצם המשמעות שלי ביחס שלך אלי. אם אדע בוודאות שאני חסרת משמעות, שמיציתי את עצמי עבורך, אני ארגיש כאילו חדלתי מלהתקיים. לכן, שוב, אני עושה את המעשה הכי קשה שעשיתי בחיים, ומעלימה אותך מהם כדי להינות מהאשליה שיש לי משמעות, ולכן אני עדיין קיימת. זה עלוב, זה מיותר, מגיע לך כל כך הרבה יותר אישיות לצידך. ועם זאת, שנינו יודעים שאף אחת לא אהבה ולא תאהב אותך כמוני. אף אחת לא תיתן לך את מה שאני נתתי. אתה תתחרט, שנינו יודעים את זה. אתה בעצמך אמרת את זה. אבל אני לא רוצה לבלות חיים שלמים בציפיה שזה יקרה, ובפחד שזה לא.
הסופש האחרון שלך אצלי היה מושלם. הייתי מאושרת. לרגע האמנתי שזה הרגע שבו אתה תגיד שהנה, ככה אתה רוצה. אבל ברור לשנינו למה זה לא קרה. הייתי רוצה שהימים האלה יהיו מה שישאר בזיכרון שלך כשהשם שלי יעלה, ולא הבכי, החרדות, התלותיות וחוסר היכולת שלי לגרום לך לאושר, למרות שהקדשתי לזה את כל כולי. כנראה הרבה יותר מדי. ובטח שלא הייתי רוצה שמה שישאר תהיה האדישות, אחרי שהכל כבר יהיה מאוס ומיותר. אולי אני קצת אגואיסטית. אולי קצת יהירה.
עברנו תהליך ארוך ביחד. יש לך חלק גדול במי שאני עכשיו. ולא רק בחוסר היציבות, שלמרות שלא התכוונת היה לך חלק מאוד גדול בהגעה שלי למצב הנוכחי. אתה גרמת לי להאמין בעצמי. גרמת לי להיות מאושרת. גרמת לי לרצות להשתפר – ולנסות, ולהצליח! הראת לי איך קשר יכול להתנהל כשלבן אדם אכפת מהאושר שלי. כמה בן אדם מוכן להתאמץ בשבילי, ושאני שווה את המאמץ. למרות שכנראה שאין בעולם עוד בן אדם שידע לקלוע כל כך במדוייק לחלומות שלי ולהראות דאגה בצורה שבה אני יודעת לזהות ולהעריך אותה.
אתה אהבת חיי. כתיבת המכתב הזה, ומה שיבוא אחריו עבורי שווה ערך להרמת ידיים, ליאוש. להבנה שאני מוותרת על שאריות הסיכוי לשחזר את הדבר הכי טוב והכי יפה שהיה בחיים שלי. אבל הסיכוי הזה הוא אמונה טפלה, ואני צריכה ללמוד לחיות במציאות החדשה.
זה לא אומר ששמתי אותך מאחורי. אני לא יודעת אם אי פעם אוכל. אני עדיין ה ט' שלך. רק שלך. אבל אתה לא שלי, ואין טעם להעמיד פנים או לדחות את הבלתי נמנע.
אני מצטערת על כל כאבי הראש והדרמות המיותרות. אני מעריכה את המאמץ שלך להכיל אותי. אין לי על מה לסלוח לך, אתה היית הוגן מהיום הראשון ועד עכשיו. אתה החלום שלי.
אבל אם אני לא החלום שלך, אז אני מעדיפה שתתחיל להתקדם לכיוונו בלי לתת לי לעקב אותך. אבל לראות את זה קורה כנראה יהרוג אותי. ולכן סליחה על האנוכיות.
אולי אמשיך לכתוב לך פה, בלי לדעת אם קראת או לא. בטוח אמשיך לחשוב עליך, להודות לך על כל הצלחה שלי, לקוות שאתה מאושר ומסופק, לקוות שאני חסרה לך לפעמים.
תודה לך על הכל.
וסליחה
P.S.
אתה יכול להשאיר את התמונות עד היום שבו תופיע בחיים שלך מישהי אחרת. סומכת עליך שתמחק אותן. אני בכל זאת קצת קנאית, ולא רוצה שאפילו הפנטזיות שלי יחלקו אותך עם מישהי אחרת
עריכה
אני זוכרת שאמרת שאם יהיה לי מישהו אחר אוכל פשוט לחתוך בלי להסביר.
אז אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה צורך להדגיש שאין. זה מטופש, אבל אני לחלוטין ולגמרי שלך, ורק שלך. וזה לא הולך להשתנות בזמן הקרוב. לא ככה מתמודדים עם כאב ויאוש. לא בעולם שלי לפחות. אם זה יגרום לך להרגיש קצת יותר טוב, אני רק אשמח. אם לא אכפת לך... וול, אני לעולם לא אדע :)
