לפני 13 שנים. 22 במאי 2010 בשעה 13:02
...
Train Of Thought
מיליםלפני 13 שנים. 18 במאי 2010 בשעה 22:33
REFRESH
REFRESH
REFRESH
חשוך פה
אין לי בבואה
אתה מבין שהתשוקה
היא בסך הכל
נוזל לכוס ריקה
הרי אי שם
בתוכך
אוזל השקט
וכמו מפלצת רעבה
אתה נודד במחשבה
מולי יש ים ,
מלא במיליוני דגים
אך את החכה
היא נישקך
הפקדת בנשקייה
ולרס"ר אנו בשקט ממתינים
מוזר ש
אני נושם את ההוייה שלה
ההמתנה
בחשיכה
מעולם לא הרגישה טוב יותר.
לך שוב אני אומר תודה
וסליחה
כי לא הכל הספקתי
לפני 13 שנים. 17 במאי 2010 בשעה 20:59
מגבלות
כל מה שאסור לי
זה כמו התפוז המכני , הסצנה של הקולנוע , רק ההפך
מגבלות
אבל זו כבר לא בירוקרטיה
כי זה פשוט עושה לי טוב
לפני 13 שנים. 16 במאי 2010 בשעה 22:59
חרדות מרימות חומות
מגביהות אדמה
יוצרות תהומות
סדקים בכל מה שטרחת לבנות במשך היום.
חרדות הן עלוקות
מוצצות לך את הדם
נהיית חצי אדם
ברור שראית דרכי הכל
ברור שראית
אם האדם בודד ומאושר הוא
על אדם הוא
או שחקן על הוא
איד במלחמה עם חרדות
בעזרת יד מלטפת
לפני 13 שנים. 15 במאי 2010 בשעה 21:48
אין בי מחשבות על סקס
יש בי מחשבות על שליטה.
ביומיים האחרונים אני בלב סערה מטורפת , רגשות שמציפים אותי עד להכרה מלאה.
המילים ממלאות אותי בחזרה.
האש שוב משתוללת
גם אם לקצת
גם אם לשנייה
אולי ככה , אקבל את עצמי בחזרה.
ההתמסרות אלייך
צועקת היא לעוד
לקבל אותך
לרצות אותך
כל זה גורם לי להרגשת חיות מחודשת , תערובת של רגשות ותחושות , מלמטה למעלה , יש בי רעד חדש.
כשדברים ייפלו , אשמח להרים אותם בשבילך.
לפני 13 שנים. 15 במאי 2010 בשעה 12:24
אנחנו נושמים אוויר בכל רגע.
פעולה לא רצונית.
הגוף דורש אותה , בשביל להמשיך הלאה.
האוויר שאנחנו נושמים הוא האוויר אותו אנו יוצרים.
גם בתרכובת הכימית העירונית המזוהמת של ימינו , גם בתרכובת הנפשית של לחצי יום יום .
די ברור להגיד אני נושם משמע אני קיים.
די הגיוני לשאול אחרי אותה אמירה - האומנם ?
מילים גדולות מתנקזות די בקלות מצינורות השיגרה שלנו.
דמוקרטיה, סוציאליזם , קפיטליזם .
בשביל למשוך עוד יום הלאה , בשביל עוד ככר לחם , מיטה חמה ומים זורמים אנו נשארים בתוך המשוואה החברתית שמציגה את רובינו באותו אור.
החזקים שבינינו חולמים בגדול יותר ונוסקים הלאה.
הרוב הממוצע פשוט שורד את היום בשביל המחר.
החלשים קורסים ונמצאים בשוליים של החברה , זרוקים ברחוב .
המיץ של הזבל.
מילים גדולות מסתירות את החלקיקים הקטנים האנושיים שבתוכינו.
מיזנטרופיה , פילנתרופיה , דיפרסיות , פאראנויות.
לפעמים כל מה שדרוש זה מבט אחד יותר מדי לתוך העיניים.
לא מבט במעלית של הבניין.
לא מבט בשירותים של העבודה.
לא מבט בחנות המשקפיים.
לא מבט בראי המכונית שלנו.
מבט אחד , ברגע הכי אמיתי שלנו , הרגעים האלה שאנחנו לומדים להדחיק , בשביל להרגיש קצת פחות אנושיים.
אין לי מושג איך זה קרה אבל בימינו להיות אנושי מתורגם ביותר מדי מקרים ללהיות חלש.
המבט האחד הזה , חוויתי אותו לא מזמן , ממש לא מזמן , שעה לפני לערך.
ולא הרגשתי חולשה או השפלה או תבוסה.
הרגשתי רעד , בכלי הדם , בבטן , בלבן של העיניים.
רציתי למשוך את הרגע הזה.
לא להתחבא
אולי להתחבק
עם הבבואה שהיא לא המראה שלך , עם נקודת המבט החיצונית הזו , שאומרת לך , מותר להתפרק.
להפך
צריך להתפרק.
גלים של תום מציפים אותי .
גלים של חום , בלי קשר למזג האוויר בחוץ.
קצת מוקדם להגיד אבל , הרגשה טובה של חיות ועוצמה הציפה לרגע את איד.
לפני 13 שנים. 15 במאי 2010 בשעה 0:27
אני רוצה ללכת לישון עכשיו
אחרי לילה של אלכוהול ו250 גרם מיותרים של בשר.
אני רוצה ללכת לישן עכשיו
אחרי לילה שלם שבו אני מנסה להרגיל את עצמי לחשוב קצת אחרת.
יש בירוקרטיה מסויימת , הדורשת אישורים , ואין מענה.
הולכים לישון ולא מענגים את עצמנו