Train Of Thought

אנחנו נושמים אוויר בכל רגע.
פעולה לא רצונית.
הגוף דורש אותה , בשביל להמשיך הלאה.
האוויר שאנחנו נושמים הוא האוויר אותו אנו יוצרים.
גם בתרכובת הכימית העירונית המזוהמת של ימינו , גם בתרכובת הנפשית של לחצי יום יום .
די ברור להגיד אני נושם משמע אני קיים.
די הגיוני לשאול אחרי אותה אמירה - האומנם ?

מילים גדולות מתנקזות די בקלות מצינורות השיגרה שלנו.
דמוקרטיה, סוציאליזם , קפיטליזם .
בשביל למשוך עוד יום הלאה , בשביל עוד ככר לחם , מיטה חמה ומים זורמים אנו נשארים בתוך המשוואה החברתית שמציגה את רובינו באותו אור.
החזקים שבינינו חולמים בגדול יותר ונוסקים הלאה.
הרוב הממוצע פשוט שורד את היום בשביל המחר.
החלשים קורסים ונמצאים בשוליים של החברה , זרוקים ברחוב .
המיץ של הזבל.

מילים גדולות מסתירות את החלקיקים הקטנים האנושיים שבתוכינו.
מיזנטרופיה , פילנתרופיה , דיפרסיות , פאראנויות.
לפעמים כל מה שדרוש זה מבט אחד יותר מדי לתוך העיניים.
לא מבט במעלית של הבניין.
לא מבט בשירותים של העבודה.
לא מבט בחנות המשקפיים.
לא מבט בראי המכונית שלנו.
מבט אחד , ברגע הכי אמיתי שלנו , הרגעים האלה שאנחנו לומדים להדחיק , בשביל להרגיש קצת פחות אנושיים.
אין לי מושג איך זה קרה אבל בימינו להיות אנושי מתורגם ביותר מדי מקרים ללהיות חלש.
המבט האחד הזה , חוויתי אותו לא מזמן , ממש לא מזמן , שעה לפני לערך.
ולא הרגשתי חולשה או השפלה או תבוסה.
הרגשתי רעד , בכלי הדם , בבטן , בלבן של העיניים.
רציתי למשוך את הרגע הזה.
לא להתחבא
אולי להתחבק
עם הבבואה שהיא לא המראה שלך , עם נקודת המבט החיצונית הזו , שאומרת לך , מותר להתפרק.
להפך
צריך להתפרק.
גלים של תום מציפים אותי .
גלים של חום , בלי קשר למזג האוויר בחוץ.
קצת מוקדם להגיד אבל , הרגשה טובה של חיות ועוצמה הציפה לרגע את איד.