drum rolls

היא יצאה להתאוורר. די מוקדם היא יצאה. היא צריכה להתאוורר ממשהו, אולי מהבית אולי ממני אולי זה בכלל לא להתאוורר.

סידרתי וניקיתי את חדר האמבטיה. לא יודע חלמה דווקא שם זה האוסידי שלי. לא יכול לראות בלגן שם או דברים מיותרים מונחים ליד הכיור ועל הריצפה. סידרתי וניקיתי הכל עד שהזעתי.

אני אקפל כביסה. תמיד כשאני מקפל לה את הבגדים אני חושב איפה הבגדים האלה היו, מה הם ראו ומה הם הרגישו. אולי זה תחליף פסיכולוגי לי אבל הכל כל כך נקי פה. וכבר נראה לי שיש עוד מכונה להפעיל אבל אני אחכה לערב אחרי שהיא תחזור ותתקלח ותשים גם את הבגדים של היום שם.

התכונה הזאת שלה, ההרגל הזה להודיע לי שהיא יוצאת רק שעה לפני שזה קורה. כאילו בדיפולט אני לא צריך לעשות משהו חשוב בזמן הזה (שלא לדבר על להיות במקום אחר) וכל הייקום מתכופף לפי הצורך שלה. במידה מסויימת אני כבר רוצה שזה יהיה ככה. שאני אוכל להיות בשקט שלי לבד. אפילו לסדר את הבית ולנקות אותו בשקט כצורה שאני רוצה.

יש לי הרגשה שהערב יהיה ככה.

אבל בעצם כבר הייתי באופי החיים הזה פעם. אבל אז בשלב מסויים הכל היה על השולחן. לא היה צריך לדמיין או לרדוף אחרי קולות חיצוניים. אבל אני לא באמת יודע מה עדיף ככה או ככה.

באמצע מרץ יום ההולדת שלה.

ותמיד זה פסטיבלים על גבי פסטיבלים. חברה שלה אמרה לי שאני אעזור לה לארגן איזו מסיבה. אותה חברה שאני יודע שעזרה לה להסתיר את ההתאהבות שלה בגבר ההוא אז, ולא רק עזרה אלא גם כתבה לה אחר כך כשזה נגמר שם שזה חבל כי זה היה יפה וכל כך קרוב. קרוב למה אני עוד שואל את עצמי ועכשיו אני צריך לשתף פעולה עם החברה הזאת בשביל מסיבה לאישה שאני אוהב, ועוד לחשוב כל הזמן שהיא תביא לשם את ההוא איכשהו.

באחת הפגישות שלהם כשהיא יצאה מהבית דיברתי בצ'ט עם מישהו שלא היכרתי ששאל שאלות ונהנה לראות איך אני צריך את הסבל. איך אני מנקה ומסדר את הבית כשהיא יוצאת להתאוור עם חברות ושנינו יודעים איפה היא באמת רק שהיא לא יודעת שאני יודע. איך אני מחטט לה בכביסה כדי לבדוק אם אתמול היא היתה מגורה בלי להתקרב אלי ואיך אני צריך שמישהו כמוהו יגיד לי את זה.

והיא חזרה והכל היה כרגיל. זאת אומרת עשיתי את עצמי ישן והיא נכנסה לחדר לקחת שמיכה והלכה לישון בסלון.

ובבוקר שוב הכל היה מאמי ומותק והסתכלתי לה על הצלקת ברגל שכבר הפציעה החלימה שם ולא היתה צריכה שאחליף לה תחבושות ואחטא לה בזמן שהיא כבר קרוב איתו.

ברגעים האלה רציתי לברוח שוב למיכל שידעה עוד שנים לפני זה להקטין אותי וכל מה שרציתי ממנה זה חיבוק ומילים קשות במקום ריחוק ושתיקות עם חיוכים.

אני לא יכול לשים את האצבע על היום שבו התחלת להתרחק. אני יכול להצביע על הרבה רגעים קטנים שכל אחד מהם היה עוד צעד, עוד משהו אפילו סמלי שהציב עובדה חדשה. כמו עוד יתד בגדר שהולכת ומסומנת בשטח.

כל הצעה מקבלת תשובה שלילית. כבר לא לצאת, גם מגע חטוף, גם כוסית יין בבית. תמיד יש סיבה, אז הכל הגיוני ומוסבר. אבל כשרוצים להגיד לא תמיד קל למצוא סיבה. וכשרוצים להגיד כן תמיד קל לוותר ולהתגמש. ההבדל הוא ברצון. ואת זה מבינים כשכבר מתייאשים אפילו להציע.

צמאים רק לחיוך ולקול הרגוע, לא מחפשים כבר מעבר לזה. מסתפקים.

היה היה פעם זוג שחי בעושר ואושר אבל לבד כל אחד.

והכביסה התקפלה והכלים נשטפו והאוכל היה מוכן והילדים הגיעו בזמן לכל מקום והקירות היו לבנים והריצפה נקייה.

ריח של של סיפוק מהחיים שעובדים כמו שצריך.

ריח לא טוב זה משהו שאני מתגעגע אליו מדי פעם.

וקולות שאומרים במפורש.