drum rolls

יצאתי למסע נפשי של הרס עצמי. אשוב בקרוב.

כמה מוזר זה יהיה אם אהיה שם כשתחזרי מהעבודה.

כמה מוזר זה יהיה אם אתכופף לחלוץ לך את הנעליים. 

כמה מוזר זה יהיה אם אכין לך קפה כשאת יושבת לנוח, ואעסה לך את הכתפיים.

כמה מוזר זה יהיה אם אעסה לך את הרגליים.

כמה מוזר זה יהיה אם אתכופף לנשק אותן.

כמה מוזר זה יהיה אם אספר לך מה עשיתי בשבילך כשלא היית איתי.

מוזר כמה רגיל זה יהיה.

היא אהבה שאני מסבן לה את הגב באמבטיה.

חצי מסג' כזה, הידיים שלי מחליקות על הגב הגדול שלה.

אני שוטף אותה עם המקלח ומלטף עוד, היא לוקחת את המקלח ממני וממשיכה לשטוף את עצמה.

ואז אני מחליט שהפעם אני מעז. הלב שלי דופק. הנשימה קצת עוצרת.

אני יורד לברכיים מאחוריה ומנשק את הפלחים העגולים של הישבן הרחב שלה.

היא מושיטה יד לאחור, מגששת אל הראש שלי.

אני חושב שאולי הגזמתי, אולי היא תנסה למשוך אותי למעלה בחזרה.

אבל היד שלה מצמידה אותי.

אולי היא נאנחת. המים שוטפים לי את האוזניים ומחרישים אותי.

אני צולל אל בין הישבנים, מעז לגשש עם הלשון אל מה שאמצא ביניהם. מלקק.

מרגיש את החור ההדוק, החם.

אף פעם לא הרגשתי כזה דבר עם הלשון.

מנסה להרגיש את התגובה שלה. בקושי נושם, והמים זורמים על הראש מלמעלה.

אני מלטף את הישבן בסגידה. מלקק ומנשק.

שומע את המקלח מתישב על מקומו על הברז.

המים מפסיקים. עכשיו זה רק הקולות שלנו, אין הסוואה.

היא מרימה רגל אחת אל דופן האמבטיה, אני צולל יותר מתחתיה, מרגיש את השיער הרטוב, את החום, הרטיבות החלקלקה.

מרגיש שהיא באמת מעלי.

היא מסתובבת, שיהיה לי קל ללקק. התנוחה לא קלה, אבל זה קושי של אתגר, של כמיהה להצליח.

בלב אני לוחש "בבקשה תשחררי את השתן, אמא".

אני כבר לא איתה, למה אני עוד שם?

לא היינו נשואים, אבל 17 באוקטובר היה יום שבו חגגנו את ההיכרות שלנו, כמו יום נישואין קטן.

הייתי מביא לה ממתק, עוגה, פרחים. לפעמים מסעדה, תמיד עונג מיני.

אני זוכר את השנה שבה היא שכחה את זה. איזה חמוד אתה שזכרת, היא אמרה כאילו זה הכי טבעי לדלג על זה ככה.

אני זוכר את השנה שכבר ידעתי שיש לה מישהו, שהכלתי את זה בלי שהיא ידעה שאני יודע. או אולי כבר כן? אחרי הרבה זמן הספקות הם כבר חלק מהזיכרון.

את הפרחים היא ראתה רק בלילה כשחזרה, ואני ישנתי. התעוררתי. ניסיתי ללטף ולא ידעתי מה אני רוצה שיקרה מהליטוף הזה.

בסוף נרדמנו ככה כשאני מחבק אותה כפיות. הישבן החם שלה חזר להיות צמוד אלי ללילה.

בבוקר היא התקלחה והלכה לעבודה.

עשיתי כביסה וסידרתי את המיטה.

17 באוקטובר לפני שנים.

למה אני שוב שם?

ניקיתי הכל.

סידרתי את המיטה.

כשתחזרי ממנו עם עור רך ורגוע

אני צריך רק חיבוק

שבי קצת איתי. 

הכל כל כך רגוע

הבגדים רגילים, לא צועקים.

גם היא.

"אם תשב על הריצפה יהיה לך יותר נוח להגיע", היא אומרת ברוגע כשהאצבעות שלי מעסות.

אני מתחתיה לא כי הבגדים צעקו ממנה.

כי זה נוח יותר.

היא מחייכת.

אני מסתכל עליה כמו על בית.

"אתה כל כך יפה ככה".

כל כך הרבה יש להגיד.

ואני לא יכול לנשום.

רוצה לשקוע בתוך רגל רכה.

חשבתי שהוא ישב על הספה ויגיד לי לשבת על הריצפה מולו.

אבל הוא רצה שאני אעמוד. הוא באמת ישב על הספה, כל הזמן עם חיוך כזה שיודע יותר ממני.

חיוך כזה זה אחד הדברים הכי מביכים שיש. חיוך כזה יכול לשלוט ולהוריד הרבה יותר מצעקות קשוחות.

את הדקות הראשונות של השיחה עשינו ככה. והאמת הפשוטה כמו שהוא שם לי אותה מול הפנים היא שאני באתי אליו. שאני במקום מסויים בתוכי הלכתי לסיטואציה הזאת, גם אם לא ידעתי בדיוק מראש מה יהיה בה.

אף אחד לא הכריח, זה לא כפייה. ובכל זאת הרצון שלי מתבטל, או שאולי מסתנכרן עם שלו.

ואז הוא אמר לי להתפשט. יש משהו הרבה יותר מביך בלהתפשט ולעמוד עירום מול מבט של גבר מאשר מול אישה. ככה אני מרגיש לפחות. מול אישה זה תמיד בהקשר אינטימי ומיני, ומולו זה פשוט לחשוף את עצמי למבט הזה, ולחיוך הזה.

הוא לעג לזין שלי. הזין שלי לא גדול, וכשהוא לא עומד הוא ממש קטן. יש כאלה שאצלם גם כשאין זיקפה הזין מרשים. לעג חודר יותר טוב כשהוא נפגש בלעג פנימי שכבר היה שם והתחבא. ואני עמדתי שם והוא ידע שהוא נוגע בנקודה הזאת.

הוא שאל אם אני רוצה לראות את שלו. גם אם לא הייתי רוצה לא הייתי אומר לו לא. הוא הבין את זה כבר בהיסוס שלי לענות. ובסוף גם היססתי וגם אמרתי כן.

תבקש, הוא אמר.

ביקשתי.

עוד מעט, הוא אמר.

לא ידעתי אם להתחרט, אבל בכל מקרה זה כבר היה מאוחר מדי. כבר ביקשתי.

בינתיים הוא אמר לי להכין לו קפה. הסביר לי איפה כל דבר. עמדתי והלכתי עירום במטבח שלו, בבית שלו, מכין קפה ומגיש לו.

עומד מול המבטים שלו שוב. מול המילים שלו, מספר לו כל פרט על הסקס שהיה לי אתמול איתה.

אתה רוצה לראות איך עומד לי, הוא שואל?

אני כבר יודע להגיד כן. יודע לבקש.

תתקרב, הוא אומר. מסתכל עכשיו מקרוב.

תבקש.

אני מבקש.

אחר כך, הוא מחייך.

רק לשמוע אותי מבקש.

הוא מגיש לי את הסרגל, שאמדוד. אני מנסה למצוא איך להחזיק, איך למתוח את הזין הלא זקוף שלי.

אתה לא מצליח להעמיד, הוא צוחק.

לוקח ממני את הסרגל.

זה הרבה יותר מביך שהוא ימדוד.

אבל הוא לא מודד. הוא מצליף עם הסרגל על הזין שלי.

תעמוד זקוף.

הוא מצליף שוב. צוחק.

אולי זה יעמיד לך.

הוא נותן לי שקית ניילון מקומטת. תפתח.

אני רואה תחתונים שחורים של אישה. אני לא אוהב את הקטע של ללבוש בגדי נשים. זה פחות אמיתי בעיני.

תריח, הוא אומר לי.

אני מקרב לאף ומריח.

אתה עושה את זה הרבה בבית נכון? מנסה לחשוב ממה אשתך התגרתה.

הוא יודע.

נכון שאתה מזהה את הריח? הוא שואל ומחייך. כן, זה שלה.

תריח אולי זה יעמיד לך.

אני מריח. עוד סוד מביך שלי שעכשיו מוסיף לחיוך היודע שלו.

והוא שוב מצליף עם הסרגל.

גם איתה אתה מפחד ולא עומד לך. תריח.

אולי לראות את הזין שלי יעמיד לך.

תבקש.

אני מבקש.

אני יכול בבקשה לראות את הזין שלך?

היא יצאה להתאוורר. די מוקדם היא יצאה. היא צריכה להתאוורר ממשהו, אולי מהבית אולי ממני אולי זה בכלל לא להתאוורר.

סידרתי וניקיתי את חדר האמבטיה. לא יודע חלמה דווקא שם זה האוסידי שלי. לא יכול לראות בלגן שם או דברים מיותרים מונחים ליד הכיור ועל הריצפה. סידרתי וניקיתי הכל עד שהזעתי.

אני אקפל כביסה. תמיד כשאני מקפל לה את הבגדים אני חושב איפה הבגדים האלה היו, מה הם ראו ומה הם הרגישו. אולי זה תחליף פסיכולוגי לי אבל הכל כל כך נקי פה. וכבר נראה לי שיש עוד מכונה להפעיל אבל אני אחכה לערב אחרי שהיא תחזור ותתקלח ותשים גם את הבגדים של היום שם.

התכונה הזאת שלה, ההרגל הזה להודיע לי שהיא יוצאת רק שעה לפני שזה קורה. כאילו בדיפולט אני לא צריך לעשות משהו חשוב בזמן הזה (שלא לדבר על להיות במקום אחר) וכל הייקום מתכופף לפי הצורך שלה. במידה מסויימת אני כבר רוצה שזה יהיה ככה. שאני אוכל להיות בשקט שלי לבד. אפילו לסדר את הבית ולנקות אותו בשקט כצורה שאני רוצה.

יש לי הרגשה שהערב יהיה ככה.

אבל בעצם כבר הייתי באופי החיים הזה פעם. אבל אז בשלב מסויים הכל היה על השולחן. לא היה צריך לדמיין או לרדוף אחרי קולות חיצוניים. אבל אני לא באמת יודע מה עדיף ככה או ככה.