א?ש??ת פ??ת?יו?ת

היא כבר נסקה, והתרסקה, בנתה מגדלים באוויר, ונקברה תחת ההריסות, ולא פעם. מבלי לנסות לדמיין לאן, וספק אם מהיכן, עכשיו היא יוצאת למסע חדש.
קמה לפנות ערב משנתה רוויית הסיוטים, מוחה את הזיעה ונשבעת, זה הפעם האינספור, אמונים לבדידותה. אורזת עט שחור דק ופנקס (כי כשאין ציפרלקס- ישנה מוזה), מטבעות שמרשרשים בכיס, מכבה את האור של חדרה הקטן והמחולל (זה שהוא כל כך 'היא', עד שנדמה שיא הקיעה עצמה על הקירות), ונועלת מאחוריה את הדלת.
והיא לא בוכה, רק בינה לבינה מתייסרת. רואה צורות פסיכודליות בשלל צבעים מטושטשים, נופלת בין הכיסאות וקמה; מקווה שהפעם גופה לא יבגוד בה, כמו שבוגדות בה שנות הכלב של נשמתה.
אם רק היה אפשר, היא הייתה נותנת הכול, רק כדי לחזור לתהום ההיא, לפני ההשפלה והבדידות, לפני הגאות והשפל, כשעוד האמינה בגאולה שלמה, כשהייתה קמה כל בוקר ויכולה הייתה להשבע שהיא שומעת את פעמי המשיח-אישה.

אני חולפת על פניה לפעמים, ברגעים בהם אני שוכחת איפה קבעו את המראה. לא ברור לי איך היא מוצאת את הכוח לצאת שוב ושוב למלחמה חדשה בתחנות הרוח השקופות; איך היא שומרת על השיווי המשקל העדין שמאפשר לה ללכת כל חייה על קצהו של הקצה ורק כמעט ליפול ממנו, גם כשהיא מאבדת אחיזה, במין אקרובאטיקה מוזרה, ראויה לגינוי והערצה. ואיך זה שעוד לא קם הבחור ההוא שיעז לקפוץ אל תוך בריכת הלהבות ולשאת אותה בזרועותיו, אל מחוץ לקרונות רכבת השדים המגוחכת הזאת, שבה היא דוהרת בדבקות שכזו, בדרכה לשומקום...

ומידי פעם בפעם, כשמגיעות השמועות במעומעם, אני נושכת את השפתיים, מודה לאל על כך שאני לא מצליחה להבין אנומליה שכזאת, ומייד שוכחת.